יומן

הימים האחרונים קשים ומתישים פיזית ורגשית. כרגיל, את הקושי הרגשי אני מתקשה לזהות בזמן ודוחקת את עצמי, בלי לשים לב כמעט שזה מה שאני עושה.
אחר כך יש לי קצת חום ואני נרדמת, ורק כשאני מתחילה לבכות בלי להבין למה בעצם, אני מבינה שהיה לי קשה. שאני דואגת. שעשיתי מאמץ גדול.

אני דואגת לאחי. תמיד יהיה לי יחס חצי אימהי אל אחי הקטן, והדאגה לו היא עמוקה ונמצאת בתוך מקומות יסודיים מאוד בנפש שלי. אני חרדה לו בלי להיות מסוגלת להעריך עד כמה.
הוא הבן אדם האחד שמעורר בי תחושות דאגה עמוקות כל כך.
אני מזדהה איתו. מין ילד זנוח שגדל לבד. שגידל את עצמו. בלי לבקש עזרה או עצה או תמיכה. ומצד שני אני מרגישה אחראית לזה. שלא השקעתי או טיפחתי או עזרתי לו, מספיק או בכלל. שגם אני השארתי אותו לבד. שפגעתי בו ונטשתי.

אני רואה את האמון שבו הוא מביט בי ואת סערת הרגשות שלו כשאני אומרת לו שאיכפת לי ושידבר איתי, שאולי אני יכולה לעזור, ואני דואגת לו.