יומן

הסנוניות צועקות כבר משעה שלוש בלילה אבל רק שעה וחצי אחר כך מתחילות האחרות לשיר.
הקולות של האחרות נחשבים נעימים יותר ובאמת יש בהם איזו רכות מסויימת, אבל אני מעדיפה את הסנוניות המוזרות.
אני אוהבת את הצמדת הכנפיים שלהן אל הגוף מדי כמה ריפרופי כנפיים עוצמתיים. הן נראות כמו חץ שקופל מנייר שחור, עם בטן חומה ורכה.
לפי צורת הכנפיים החדה הזאת, לא הייתי מנחשת שלכל אחת מהן יש מקום שינה קבוע לבד או בזוג. מקום שינה קבוע כל כך, עד שיש בני אדם שמקום השינה שלהם ארעי בהרבה.

(גם בבוקר הגשום ההוא, ראיתי להקה של נחליאלים, להקה של מאה או יותר. אף פעם לפני לא ראיתי אותם בלהקה, בורחים מהצללית שלי כמו גלים שהחוף מתקדם אליהם.)

אני לא מרגישה מתח או לחץ. אצלי זה מתחבר למשהו פנימי והופך מיד לריחוק ניתוק מכונס. המוות שוב הופך להיות החבר הכי טוב שלי, מלביש כל דבר במידותיו היחסיות ומסדר אותם לצידו. אפשר אז לראות שוב מהי האפסות.

אל תחשבי שאני לא חושבת עלייך כשאני כותבת כך על הרגשות "האסורים" הללו.
אני חושבת עלייך כמעט כל הזמן, אבל עכשיו הרשיתי לעצמי להתמקד קצת גם במה שאסור.
אני כבר זוכרת שאותו אסור לגרש ותמיד יש לשמור לו מקום של כבוד ולא להפקיע ממנו את המילים ואת הנשימה.
אני מכבדת אותו, רק פוחדת עלייך מאוד. שתכירי אותו דרכי והוא ידבק בך.