יומן

חרדה חרדה חרדה, צאי לי מהבטן, תעזבי לי את הבחילה, תלכי מכאן, תלכי מהר מכאן.

לפעמים היא נראית לי שבירה כל כך שאני חייבת לתת אותה לאבא שלה כדי לא להדביק אותה בחרדה שלי.
מבחוץ זה בטח לא נראה, אבל כשככה, אני חרדה שהיא תרגיש בחוש שישי ותספוג אותי כמו ספוג,
שתמיד אומרים "עליהם", התינוקות. הם כמו ספוג.
אבל היא חסונה יותר ממה שאני חרדה כשאני ככה.
גם כשנולדה והייתה שניים וחצי קילוגרם, אדומה וקטנטונת,
גם אז היא הייתה חסונה יותר משאני חרדה שהיא לא.
והיא לא כמו ספוג,
היא יצור חי ויש לה עמידות.

אבל בכל זאת, המריבות האיומות של השכנים, בזמן ההשכבה שלה לישון,
פותחות אצלי בבטן בחילה איומה של חרדה שכלום לא מרגיע חוץ ממים
ועוד מים
ולעמוד לידה, עם יד על הבטן שלה,
ולהרגיש את הנשימות היציבות, השקטות,
החסונות שלה.