יומן

קשה לי היום.
אם אני מנצלת את הזמן שיש לי אחרי שהיא נרדמת בשביל לצייר, אז אני חייבת לקטוע את התהליך באמצע כי צריך ללכת לישון כדי להתעורר בשש בבוקר ביחד איתה. אבל כשאני מציירת אני נכנסת להיפר מחשבתי ולהתרגשות ולא מצליחה להרדם המון זמן אחר כך.
ואז למחרת אני עייפה וכנראה יותר חסרת סבלנות איתה ופחות זורמת והיא מתקשה בעצמה להירדם וזה הולך ונהיה מפרך ככל שהיום מתקדם.
ואז כל סדר היום שלה נדפק ובסופו היא בוכה בכי גדול לפני השינה.
וזאת ממש בעיה, כי אני לא מצליחה לעבור ממצב ציור למצב רגיל ברגע. הוויסות אל תוך הציור והחוצה ממנו לוקחים לי כמה שעות, שאין לי.

לפחות דיברתי איתו (והוא איתי) על הזוגיות, על סקס, על תשומת לב אחרי שנולד ילד, והצלחנו לפנות כמה קוצים קטנים מהדרך שעשו, אצל שנינו מסתבר, כמה קשיים קלים. טוב שדיברנו לפני שהם גדלו.
הרבה פעמים אנשים אומרים שזוגיות זו עבודה קשה וצריך לתחזק אותה. אז בעיני זאת לא עבודה קשה, וגם המילה "לתחזק" לא מרגישה לי נכונה. צריך לא להזניח את מה שמרגישים. לתת לזה את ההתייחסות הראויה. בלי לברוח מזה, גם כשמוצאים שהגיע הזמן לדבר על דברים שיותר קשה לדבר עליהם.

יש דברים שרגילים לפחד מלגעת בהם. כל מיני פרות שחושבים שהן קדושות אולי לאדם השני. כל מיני תפיסות מוסריות שאלף אנשים אחרים לימדו אותנו עליהם בעבר.
אז אני משתדלת שלא לפחד ודווקא כן להעלות אותם לשיחה.
גיליתי שאפשר להתחיל לדבר ולגשש בעדינות, וכמעט תמיד אפשר להגיע לדברים הכי מפחידים.
אבל אולי זה תלוי בפתיחות של בני הזוג.