יומן

חם והזבוב שנדבק ברחוב והשיער שנדבק לעור והערס מהקיוסק מקווה שאני לא מעשנת ליד "התינוק".
הסבתא עם ההליכון מאחלת עד 120 בפעם העשירית והסבתא שלא רואה טוב לא ראתה כזה קיץ חם כבר 46 שנים, מאז שהיא בישראל.
כל הזקנים מונחים במקומותיהם הקבועים על הספסלים הקבועים בדרך אל הים. אני צריכה לעצור אצל אלו שכבר מכירים את ה-מלינקי.
ילדה בת 8 שחומה בחצאית מיני, גופיה שחורה וציור קעקוע על הכתף, עומדת ליד אמא שלה, שחומה במכנסיים קצרים וגופיה שחורה. "תשימי לו כובע, חם" היא אומרת לי. אולי היא אישתו של הערס מהקיוסק.
אם אני לוקחת את הדרך האחרת לים, אני רואה את כל הפיליפיניות והפיליפינים עם הזקנים שלהם בכיסאות הגלגלים. אני מרגישה שם כמו פולשת.
גם בחוף, היונים הרגילות מסתתרות מפני הרוח והשמש במקום בו הן באות לשתות והילדים במים וההורים על החול, עסוקים בלנסות ולנסות..
אני נזכרת באיש הבאווארי עם הכובע והנוצה, עם המכנסיים הקצרות והגרביים שמברך אותי כל בוקר בלי להסתכל על הפנים שלי. בוקר טוב אני עונה לו כמו כלב ים מאולף. בוקר רע.
ובבית שוב השכנים רבים "אני רוצה שתמות" היא צועקת והוא עונה "מה את רוצה ממני". ועוד שכנים שצועקים, הפעם בחיבה, כי ככה הם מחבבים. ואחד שמקלל בצרחות איזה מישהו, פעם בכמה שבועות, שוב עושה את זה באריכות מעיקה, בזמן שאני מניקה לפני השינה.
והכלבים נובחים ואני מרגישה את תיקתוק המיאוס הזה. זוחל וזוחל בתוכי.