יומן

זה כמו פטיש עץ כבד ושקט שבוטש מסמר ועוד מסמר.
ואולי זה אותו המסמר שנכנס עוד ועוד,
בלי סוף.
זאת ריצת מרתון שלא תיגמר,
ולמרות שזה לא משנה -
אני כל כך חרדה להישאר מאחור,
ידי תפוסות, אוחזות.
והנשימה שטוחה ואסור לקצר בה
כי ידי אוחזות.

זה פטיש עץ כבד של בשר
רגלי ננעצות בחול בעטיו - כמסמרים.
מורמות שוב כדי להדביק עוד צעד
עוד תעופה של שניה לפני ששוב ירד הפטיש,
למנוחת מרתון של שניות שבין לבין.

וככה זה הווה וככה זה יהיה,
לא בתפארה ולא בכוח גדול
וכמעט שבכלל לא אפילו.
כמעט שבכלל לא.