יומן

לפעמים אני רוצה לשבור קירות מטאפוריים. להישמע, להיראות. להיות קיימת פתאום במין בעירה פועמת שאי אפשר שלא לראות אותה. הדחפים הגרנדיוזיים, מבפנים החוצה, שולחים יד אוחזת בזיקוק פרוע ומחשמל. אני רוצה להיות הזיקוק הזה, הבוער כמו פלא, כמו אל קדמון.
לספר, אני מספרת כשיגרה, רק בחצי פיה המגמגם של התאומה האחרת. עלובת הכל-בה.
אבל היום לא אספר על התאומה האחרת, כהרגלי.
היום אני מודה בכבדות לשון להתפאר בה, על הגרנדיוזי. הוא הרבה יותר מביך ממנה.
ומרוב מבוכה אני לא מצליחה לשבור אף קיר מטאפורי ולכתוב אפילו משפט אמת גרנדיוזי אחד, כפשוטו. ויש רבים כמוהו, רבים כמספר המעשים שיש בעולם. ובכל המעשים כולם (הנה זה מגיע) אני רוצה להיות הכי הכי שיש.
לעבור, לשמוע את קולות ההתפעלות שאני מעוררת, לחייך בזווית הפה בפשטות נינוחה, כאילו זה ברור וידוע. כאילו אני משהו גדול וזאת בכלל לא שאלה.

הנה כתבתי את זה. משפט גרנדיוזי מפורש אחד.
האם אני מרגישה הקלה? האם השד לא נורא כל כך?