לפני 13 שנים. 22 באפריל 2011 בשעה 10:38
מעניין אם תמיד אחשוב שזאת הייתה טעות להביא אותה לעולם.
לא, זה לא נותן טעם וסיבה לחיים. זה משנה אותם, בזה אין ספק.
מכפיל פי מי יודע כמה את תחושת האחריות והאשמה ומורח את היאוש בשכבה אחת בלתי נגמרת על כל דקה ביום.
כשהיא מחייכת זה נשכח לרגע ומזל שהיא מחייכת הרבה. מי יודע מתי יתחילו החיוכים האלו להיעלם, כמו שקורה לאנשים כשהם הופכים מילדים למבוגרים. היא תגדל לחיים מלאים בחסרונות ואני מקווה שהיא תצליח למצוא וליצור דרכים טובות משלי להתמודד עם כל החרא שיש בחיים.
מדכא כל הסיפור הזה של החיים. מדכא וחסר תקווה ממש.
