יומן

אני כותבת כאן רק כשיותר מדי רע לי ואין שום מקום אחר לפרוק.
לא, אני כבר לא הולכת לפסיכולוגית יותר. אין כסף.

אז נספור. ספירה תמיד עוזרת. הסדר חשוב לציניות שחשובה לגרוטסקה, שחשובה להדחקה:

מזל שיש אלכוהול, אני מקווה שלא אתמכר חזק מדי.

אישה אחת מתה היום מסרטן השד. אימא לילדה בת ארבע. בת זוג של איש אוהב. זה עצוב לא פחות ממוות של אנשים שאתם מכירים. באמת.

פגעתי בבן זוגי ביום הולדתו.

יש אפליה איומה בעולם האנושי שלנו. קטגוריזציה של טוב/רע על בסיס דת, לאום, מגדר, יופי, שומן. דברים שאין להם שום קשר עם מוסר אנושי.

אנשים שורפים את עצמם וזה כבר לא מזיז כמעט לאף אחד.




בא לי להפוך את העולם ובאותה מידה בא לי לעוף מכאן, כי מגעיל פה לגמרי.
למי יש זמן ואפשרות בכלל להילחם למען צדק. זו הרי מלחמה של עבודה שחורה שלא נגמרת. לשחות נגד הזרם כל הזמן. רק למיטיבי לכת נפשית יש יכולת (הנה עוד אפליה).

כל מה שנשאר זה להשתבלל בקונכיה הפרטית, לנסות לא לזכור את כל החרא הזה שמסביב. עוד פסטיס עם קרח, עוד טלוויזיה, עוד מחשבות על השקל הבא, והנה, העייפות הברוכה מגיעה. נלך לישון ונשכח.

מיוחדת היקרה, שאלת מה שלומנו לפני כמה ימים והזכרת לי את פלטפורמת הכלוב שמאפשרת לי להוציא את כל השחור ששוחה לי בבטן. תודה ונשיקות (תיאורטיות, כי אני הרי לא פוגשת אנשים כמעט). את כותבת מקסים, את צריכה להיות משוררת וסופרת ולהשפיע בעזרת המילים שלך.
אז שלומנו טוב בדרך כלל, כשלא סופרים רגעים קשים כמו הרגע הזה.
הקטנה אוהבת אותי ואני אוהבת אותה ברמה הכי בסיסית ובכל הרמות האחרות. היא ילדה שמחה, רגישה ומלאת אהבה. לפי הסימנים כרגע, נראה שגם היא, כמוך, תהיה אישה של מילים מלאות בקסם.
אני רוצה להיות חברה שלך בפייסבוק. תשלחי לי מייל. (בבקשה, וסליחה על התפרצתות הרגשות. יום קשה והרבה פסטיס משחחרים את הישירות הרגשנית שלי).