יומן

אני רואה את הציורים שלו ובא לי לבכות.

וכמה זמן כבר לא בכיתי. אני ממש לא זוכרת כמה, אבל אני מסתכלת עליהם ומרגישה את הצריבה הזאת של הדמעות, שלא יוצאות. הפקחים שבראש שלי כבר עובדים. הם שואלים למה ומגייסים את האנליטיות ואת הלוגיקה. לעצור בנקודה הזאת כדי לשאול שוב למה? (למה אני שואלת למה דווקא עכשיו?) לעצור או להמשיך לתאר איך הדמעות כמעט יצאו ממני כשהסתכלתי על הציורים שלו, כשהרגשתי את חוסר התוחלת. לעצור - כמו שעשיתי - ולשאול למה אני מרגישה חוסר תוחלת כשאני רואה צבעים מדהימים של כך? לסדר לכם את המחשבות שלי כדי שיצא משהו מובן? (מי זה "אתם"? אל מי אני כותבת? טוב, זו באמת השאלה האחרונה שצריכה להטריד אותי.) וחבל שאני נותנת לכל כך הרבה שאלות למלא אותי במקום... במקום מה? טוב, אני כבר שלב אחד אחרי שחוסר התוחלת תפסה לי את המי שלא אהיה, אני.

כן, אין סיבה, אין משמעות, בלה, בלה ובלה. שמענו כבר, מותק. שמענו את פזמון ההגנה שלך כבר עשרות אלפי פעמים (הערכה מדוייקת). למה תמיד אני בורחת לתשובה האולטימטיבית שלי: "אין משמעות, הכול חרא"? שוב פעם למה. בשביל מה לשחק כן/לא, שחור/לבן? הרי אפשר לתמצת את המשחק למילה אחת: "למה?"

אז אני אנסה לחזור לרגע ההוא, שהדמעות כמעט יצאו לי כי הציורים שלו כל כך. זה החופש שלו. זה הדבר בו אני מקנאה כל כך. לא למדתי ציור או עיצוב. לא הייתה לי תקופת גיבוש סגנונית ולא תקופה אקספרימנטלית. אני גם לא יודעת לרשום כמו שצריך והרישומים שלי היו עד לא מזמן כמו של ילדה בת 14 עם ציור כתחביב. אז מטבע(?) הדברים אני מנסה להצליח לצייר אובייקטים "כמו שצריך" (למה? שאלה יפה). אחרי שאצליח לצייר "כמו שצריך" אצטרך להתחיל לשחרר את הכמו שצריך וללמוד לצייר שוב מהבטן. אין קיצורי דרך בדברים האלו. זה בולט לעין מי יודע לצייר ומי לא. מי רואה נפח ומי לא. מי הפנים פרספקטיבה ומי לא וכן הלאה, כל שאר המלאכות הקשורות בציור. חייבים לדעת את הכמו שצריך לפני שאפשר לעוף. ואני רוצה לעוף כבר, אבל לא יכולה. ושוב עולה היא, הלמה הגדולה מכולן:

למה חלום שחלמתי לפני עשרים שנה ממשיך להיות רלוונטי, ואפילו ביתר שאת, גם היום? בחלומי הייתי גם הרודף וגם הנרדף. כשנרדפתי, ברחתי במחילות סורגים, ומתוך פתח עליון ברחתי ונכנסתי לתוך כלוב. הפתח, כך ידעתי, היה נעול. הפתח, כך ידעתי, היה פתוח. נעול ופתוח בו זמנית. בידיים שלי, אבל בלתי אפשרי.

וכמו ב"משל קטן" שכתב קפקא:

"אהה", אמר העכבר, "מיום ליום הולך העולם וצר. תחילה היה רחב עד להפיל אימה, רצתי הלאה ומה שמחתי כשראיתי לבסוף מרחוק חומות מימין ומשמאל, אך חומות ארוכות אלו אצות כל-כך להתחבר זו עם זו, עד שהנה כבר הגעתי לחדר האחרון, ושם בפינה עומדת המלכודת, ולתוכה אני רץ." – "אינך צריך אלא לשנות את הכיוון", אמר החתול ובלעו. (תרגום של שמעון זנדבנק)

כבר לא בא לי לבכות יותר. על כל השאר, השאר שהוא הדברים החשובים יותר מציוריו של ג'ו סורן, שאר הדברים שאני יודעת שהם חשובים יותר, אבל כרגע דחוקים בפינה המודחקת ביותר, על כל השאר, אין בכלל מה לדבר.