הקטנה נפלה אתמול מהמיטה מתוך שינה ונפצעה בשפה. ירד לה דם, למסכנה, והיא רעדה ובכתה. חיבקתי וליטפתי אותה ובזמן שהיא נרדמה שוב, היא התעוררה כל דקה ובכתה עוד בכי קטן, ליטפה אותי ושוב נרדמה. ככה שוב ושוב.
אחר כך נרדמתי וחלמתי שהמלחמה הגיעה. השמיים התמלאו תוך דקות במטוסים ענקיים ששלחו טילים דמויי מטוסים וציפורים. התחלנו לברוח אל המקלטים ליד הבית של כ'. לא הספקנו להגיע לשם כי מבול של טילים רדף אותנו ופורר את כל הבניינים ואותנו. התחבאתי מאחורי קיר וראיתי את הצללים שנופלים, שסיפרו את סיפור ההפצצה. אחרי שהמטוסים נעלמו, נשארו בתים הרוסים ושקט, ומעט מאוד אנשים שהסתובבו ביניהם. ואז נשלחו דחפורים לפורר את ההריסות. אחרי הדחפורים הגיעו חיילים שעברו ודרכו על משטח האבנים האפורות שכיסה את האיזור. הם דרכו בכל מקום כדי לוודא שאף גוף חי לא נשאר בשטח. ידעתי שבעוד רגע הם יגלו שניצלתי ממות. כל הזמן חשבתי לעצמי: "למה את בורחת מהטילים, מהפצצות, מהדחפורים? אל תתחבאי, תעמדי ותתני לזה להרוג אותך. הרי זה מה שאת רוצה." אבל לא יכולתי לעמוד בפחד מהכאב וברחתי והתחבאתי וניצלתי. חשבתי לעצמי שזה כל כך אירוני שדווקא אני ניצלתי. אחרי שנגמרה המלחמה נפגשנו, כל הניצולים. עשרות בודדות של אנשים. זה היה כמו הניצולים מהשואה. היינו זקנים וזכרנו את המלחמה מהילדות.
