יש בבית ריח טוב של חמין.
יש בית.
יש ילדה קטנה ומתוקה שישנה בחדר הסמוך.
יש איש אהוב ואוהב שישן גם הוא בחדר הסמוך.
ואפילו וודקה עם לימון יש לי.
אז למה בכל זאת רע לי ולמה בכל זאת בא לי את אותו הדבר העתיק ההוא, מיתי כמעט.
ההתפקחות הפוליטית הכפויה עלי? זה העניין?
זה הדיכאון, השותף שמעולם לא הוזמן להשתתף במסע שלי?
אולי זה כי אני רואה באיזה זבל אנשים מתעסקים בזמן שהם דוחקים בשעמום את הדברים המשמעותיים?
אולי זאת התחושה שהלכתי מזמן לאיבוד בתוך הדרישות של החיים ולא נשאר כבר כלום ממני?
זה הדיכאון, אני אומרת לעצמי. משועממת מהתשובה, כן. בהחלט משועממת.
הקול של הפסיכולוגית שלי נשמע חלושות מאיזו פינה נשכחת בתודעתי, והיא אומרת: "את תמיד מעליבה את עצמך על הדרך".
אז אולי נמאס לי כבר לחשוב שהתשובה היא "הדיכאון", כמו איזו כותרת שפותרת לי את כל השאלות.
מה זה הדיכאון הזה, לעזאזל? והנה היא באה, השאלה הכי פתטית ביקום: למה דווקא אני?
אולי הוודקה והאיזכור של הדברים הטובים (חמין, ילדה, אהוב), אולי הם, ואולי זאת דווקא הציניות הלעגנית הזאת, שהעלו חיוך דק על פניי.
אבל החיוך עלה. הוא ייעלם בקרוב, אני לא דואגת, אבל בינתיים קצת יותר בסדר.