הגבר והילדה נסעו ביחד לראות קצת תיאטרון בעכו ואני מיד מילאתי את הכוס ביין (לא כוס יין גדולה כזאת של טעימות, סתם כוס ענתיקה לתה, כי זה למטרה שונה) גילגלתי סיגריה, חיכיתי שאתחיל להרגיש את הדגדוג של האלכוהול בשרירים ובאתי לכאן לכתוב. לנקז בעצם.
אני מוצאת רצפים נדירים של שעות שאין אחריהם שום תפקוד שמצפה לי. אין צורך לקחת את הבת שלי מהגן ולא צריך ללכת לסופר או להכין ארוחת צהריים, ולא שום דבר מאלו שתמיד צריך צריך צריך.
מוצאת לי כמה שעות של מרווח שבו אני יודעת שיש לי את האפשרות לתת לאלכוהול למסמס לי את חומות האבן הרגשיות והתפקודיות, ולהרגיש משהו.
אני נזכרת בחלום שהיה לי לפני יומיים, כשהייתי היחידה שיכולה ליילד מישהי. מישהי מהתיכון. הבאתי לה מגבת ספוגה במים חמימים להניח על הגוף, ומזרן עטוף בשעוונית, כמו שבאמת יש בחדר היולדות. זה היה מלחיץ (להיות היחידה שחושבת שצריך לעשות משהו ולהתכונן). אני נזכרת בסיוטים שיש לבת שלי לאחרונה. בהתחלה היא לא רוצה לספר לי מה היא חלמה, אבל אחרי שאני אומרת לה שהיא יכולה לספר לי כל דבר שהיא רוצה ואני לא אפחד ממנו, היא מספרת על הנחש שהכיש אותה, אבל לא הרג. ועל הדְבוֹרים והדָבּּוּרים שעקצו אותה (בחצר של הגן ילדים הרגו דבּוּר). על החיפושית בלי רגליים שעמדה על החלק הפנימי של המרפק שלה. מפחיד להיות בחיים. הייתי רוצה להצליח להעלים את כל הפחדים שלה. לא מגיע לה להרגיש פחד.
אבל למי מגיע להרגיש פחד, בעצם? והעולם בכלל לא עובד ככה, בעצם.
אבל הייתי רוצה להצליח להפיק ליטוף שיעלים את הפחדים שלה. שלא תחשוש מעוקץ של דבור או משיניים של נחש או מהעצב של אמא ואבא שלה.
נעים להרגיש את החומות מתמוססות ולגלות שבסך הכל אני חושבת בעיקר על טובתה.
תמיד אני חוששת שבעצם אין בי אהבה, וטוב (ומרגיע) לגלות שעיקר הרצונות שלי מכווננים אליה.
זאת הוכחה של אהבה, עם כמה שזה נשמע מטומטם.
יש לי הוכחה שאני אוהבת את הבת שלי כמו שצריך.
לועגת לעצמי עכשיו. על הצורך שלי להיות "כמו שצריך", על חוסר היכולת לדעת מה אני מרגישה, על התפוגגות האני, על הסרת ציפיות האגו מעצמי. על הכלום שנהייתי.
ומצד שני, באמת מרגישה שהיא יותר חשובה ממני. כי לה יש תקווה, ובשבילה אני באמת רוצה.
כי אני אוהבת אותה, כנראה.
לפני 10 שנים. 12 באוקטובר 2014 בשעה 9:39
