אני חוששת ששבתי ואבדתי במבוך הזר אשר הציב עצמו בעבורי. אינני מסוגלת לעקוב את חושי ולהענות לאתגר, גופי עייף ונפשי כמהה לשקט. רגעים אחדים של תעסוקה זמנית הופכים למעין ישועה, ובמקום לנצל את השלווה עבור תכנון תשומת הלב הרצויה עבור שיבת המצב לקדמותו, אני גומעת ממנה עד סופה. אולי עקב תקווה כלשהי שההתעסקות בה אינה מוצרכת, שבעצם מדובר במקרה חד פעמי, ושהמערכת עודה שלמה ומאוזנת. הכל מתחיל ונגמר בבדידות. כשאני לבד, אני הרסנית. במקום להצית אש כשהייתי עושה בעבר, אני דוהה אל תוך עצמי ומתפוררת. כמו שאין לי הדחיפה או הלגיטימציה להחזיק את עצמי כשאני לבד, הסתמיות הזאת, הגעגוע. וזה מוזר, הרי בעבר הבדידות והחשכה היו מבצרי, והייתי מתענגת על הזמן הריק, בונה ומודדת, מסיקה מסקנות.
אולי במקום לנבור בתחושה האיומה שאופפת אותי לאחרונה, אניח אל מולי פתרונות פשוטים. גם במידה ולא יצרו עבורי את הסוף - לפחות יהוו מעין נחמה. וובכן, אני זקוקה לתעסוקה, אמצעי אחר ליצירה, וחופן של חיבה אנושית.
לפני 16 שנים. 3 באוגוסט 2008 בשעה 21:14
