אני מתנצלת על שבזמן האחרון נדמה שאין כל קשר בין מילה אחת שהוקלדה כאן לזו שהוקלדה לאחריה. אבל אני חושבת שהפיזור שלהן בדיוק בסדר הנ'ל, מעיד בצורה ברורה על כמה עובדות חותכות. בהווה, גברתכם עייפה, מותשת, ומיואשת. היא כמעט ואינה רואה עצמה שואפת כמות מספקת של חמצן על מנת שתצעד לאורך התקופה הבאה, אך למרות זאת היא זוקפת את ראשה וצועדת לתוך האש. בעיוורון, או באחיזת תמונה מטושטשת. כי לצד אלה, גיליתי שאינני מעוניינת להתמוטט, לוותר. מדובר בתופה קריטית, בסלילה של עתיד. מדהים שבכל פעם שמלטפים את ראשי ברכות ומציעים לי את הוויתור, ספק מתוך דאגה, וספק כמעין גזרה בלתי נמנעת - אני קורעת את זו מידכם, רושפת אש, נאבקת. אינני בטוחה בהאם נאבקתי בזלזול ובהכפשות של בני ביתי והסובבים אותם, שנוטים לבצבץ החוצה כשהאיפוק מופר לרגע, כשסבלנותכם פוקעת. או האם נאבקתי בתשושות ובחולשה שלי עצמי, מיואשת ומהורהרת, אני תוהה לאן האדם שאני עשוי להוביל אותי במידה ואדבוק בדרכי החולמניות, שואפת שהמציאות תיצור עצמה אל מולי ותהיה זכה וטהורה, חולמת על העדר החומריות ועל התענוג שבתבוסה מקביעתויה המרות של החברה. אך לצערי, הובהר לי שכמי שקיימת בתוך אותה חברה, עלי להתגמש ולו במעט, ורק על מנת לשרוד. רק על מנת לזכות בכבוד, או לדעת שלעולם לא אדע חוסר או מגבלה. אני אקדיש את מה שיש לי לתת, אך לא לחלוטין. לא אאבק בקירות שעלי לשבור, ולא אחרוק את שיני ללא צורך. אינני מרגישה צורך להתענות למען גיבוש המטרה שלי, משום מה אני מאמינה שלא אאלץ לפנו לשלב הזה.
טוב לי להרדם בין הידיים שלך, אז כמו שהמציאות עצמה נכנעת לפניינו. העיניים שלך מזכירות לי זוג אבני איזמרגד בורקות, והן מאפשרות לי שלווה שמעולם לא חלמתי שתהיה לי. אני אוהבת אותך, גבר מדהים שלי. כפי שאתה יודע, ועוד מעבר.
לפני 16 שנים. 1 באוקטובר 2008 בשעה 20:29
