לפני 15 שנים. 28 בדצמבר 2008 בשעה 20:33
לולא חשבתי שאת במקום מבטחים,לא הייתי נח אפילו לרגע אחד.
לאורך כל יחסינו, לא היה ההיגיון מנת חלקנו.
רק רגש עז וטהור של אהבה אין סופית אשר גלשה מליבנו המיוסר.
הכמיה והציפיה שאולי נפגש שוב הייתה מנת חלקנו מבוקר עד ערב.
התחושה שכל העולם אינו אלא תפאורה משנית,מפני שהקיום רחש בנו
רק כשנגענו זה בזו,התחככנו בוהן לבוהן אגודל לאגודל פה לפה.
עצמנו עין בעודנו מלחשים תפילה, תפילה שלא ניפרד עוד לעולם.
אהבתי אותך בשגעונך ובטרופך שלא ידע גבולות.
היית זקוקה לי בחולשתך ובאהבתך ואני אהבתי להיות כל מה שהיה חסר לך.
גם כיום שבגרת והפכת לאשה שיודעת לחשוב ולהשתמש בהיגיון בריא,
וליבך כבוש ועצור,גם היום אני אוהב אותך כי אני לא יודע אחרת.
יודע ועוד איך יודע.
