אני ואני

אני מפרסם בלוג. ואתם הקוראים המזדמנים הישמרו לכם, זה עלול להיות מכוער. בעצם קורב לוודאי, בטוח למעלה מתשעים אחוז. באט איי דייגרס.

אז בלוג, כן, בו אתבכיין על שלל קורותיי ושטויות שכאלה. יהיה נופך בדסמ״י לדברים, בטח, אני לא פה במקרה. הגעתי לפני הרבה שנים, היה לי אז שם אחר שהשלתי מעליי בתום הסיבוב הראשון, אז התחדשתי והתחמשתי בשמי הנוכחי. גם הוא כבר ראה ימים יפים יותר, נקרע הוטלא והתבלה, אולי אני לובש אותו מכורח ההרגל, אולי הוא כבר התאים עצמו לגופי והוא נח כל כך, או אולי גופי הוא זה שהתאים עצמו אליו, בכל מקרה אין זה משנה כל עוד אני מתהדר בו. מן הסתם עודני מחפש את, אם כי את מה או את מי הם פרטים שכבר מזמן אבדו מן הדעת, ונותר רק זכר החיפוש ללא מושא כלשהו שניתן להעלות על הדעת. 

פטישיזם, אוקיי, נתחיל מזה, ואם כבר נתחיל אז נתחיל מההתחלה. גיל 5, לפני השינה, בקומה התחתונה של המיטה. במחשבתי, דארת׳ ווידר. שחור ומבריק, מלא עוצמה. הוא חוטף אותי, או בעצם סוג של בולע לתוך החליפה שלו. בהמשך הוא מלביש אותי כילדה. זו הפנטזיה הראשונה והראשונית, ומה ילד בן 5 אמור לעשות עם זה לעזאזל.

מספיק לפעם ראשונה, זה נראה לי שלם.