תתקרב ותתאחד

הנוף שראיתי הלילה היה אותו נוף מוכר. התחושה היתה אחרת. המילים שלו היו אותן מילים אבל הניגון שלהן לא הגיע אל אותו המקום, הן רצו הלוך ושוב בתוך הגוף שלי חיפשו היכן להתיישב והפכו מרגע לרגע לאי שקט מעקצץ.

סה"כ כמה ימים ולילות איתו שעברו כמו סערה שכרתה מעלי כל פריט לבוש אפשרי, הנפש נשארה חשופה.
הדימומים הקטנים שהתחילו לזלוג ממני הפכו לפרץ שוצף ברגעים שהוא נשכח מהתודעה. לא ידעתי כמה קל לפרוק הכל באין נוכחות שלו.
הייתי צריכה את זה ובאותה נשימה ידעתי שעוד רגע ויחסר בי חלק.

הוא הרגיש אותי מתרחקת. ואמר את תלכי ותחזרי ותלכי ותחזרי, אני כאן לא עוצר בך שום דבר. הוא לא ידע כמה שהוא טעה...

בסוף הלילה בדיוק כשמצאתי את התשובה לשאלת הקיום שלו, הוא התעמעם לתוך הכרית ולא נשאר בו מקום להקשבה ויכולת ההבנה שלו התפוגגה.

אחר כך הוא התעורר רק לרגע וחייך בהשלמה, את מהות ממהותי הוא אמר
ואני ראיתי, (אחרי מאה נשים של נשיקות שלו ולמרות הבלבול וההתנגדויות שלי)
ראיתי דקה לפני שינה, איך הוא ידע את הדרך המדויקת לבקש ממני רק נשיקה.

אם היית לי אח זורם בדם
או כל מה שאבחר.