לסוסתי

בדרך כלל אני לא נכנס לכלוב מהתחלת הסליחות האשקנזיות עד סוף ההקפות השניות.מובן.ואני לא בטוח שהוא היה מסכים להכנס פה,אבל אני ידע שהוא לא מפחד כלל,על כן העזתי לדבר...זוכרים את הצוערים שיצאו מטכס צהלי בגלל שירת נשים.צודקים...אבל בהספדים המאד מרגשים(וכאן אני מוכרח להגיד שהנשים,הבת הגדולה והבת המואומצת סחטו דמעותי וגם דמעות מהקבוצביקים דתים בעלי ספם...)המלווים בשירה וכלי ניגינה,היה גם שירת נשים,אפילו מעורב...והכל בטביעות...גם בקהל היה מעורב...והכל מלאכי,מעל כל קטנוניות...תגידו:ברור,זה הקיבוץ הדתי,בני עקיבא...לא חרידים...אז למה בצבא...?כי הצבא צריך להתחשב בכולם כי הוא הצבא של כולם...אבל זה לא הנושא.
על מה שרציתי לדבר,זה,שאפילו החרידים לא באמת מתרגשים מקול אישה,אפילו משער אישה,אלא שכך הלכה.וזה חבל...,חבל מאד...התנאים והאמוראים,גיבורי התלמוד כן היו מתרגשים מקול אישה,משער אישה,מאצבע קטנה של אישה...החושים שלנו כהים,רדודים...היצר כזה חלש,שהוא צריך חשיפה ועוד חשיפה...ואני בכלל...אלא שמה שהוא מנחם אותי,שעדיין בכלוב הדבר מעניין אותנו.
איך נגיע לנבואה,שהיא כנגד עבודה זרה,אם עוצמות של היצר הרגיל כל כך חלשות?וזה נמדד על ידי החוסר רגישות.אולי בכחה של הצניעות להחזיר את הרגישות?אוף!נהייתי מטיף...