לילימיי

אני לבד.

כבר הרבה שנים.

לבד, אך לא בודדה.

לבד, זה יחסי ברגע שיש לך ילדים

אבל הם לא תמיד איתי,

למרות שהם תמיד, במחשבותיי.

אני אוהבת את הלבד שלי.

אם תשאלו כל אדם,

שלא נמצא בזוגיות כמה שנים טובות,

תגלו, שאנחנו קצת מכורים ללבד הזה.

העצמאות והיכולת להחליט על החיים שלי,

בלי צורך והכרח להתפשר על צרכים ורצונות של אדם אחר,

הן קסם. קסם ממכר.

אף פעם לא הייתי אדם , של חבר'ה.

תמיד העדפתי, אחד על אחד.

יש כמה אנשים מיוחדים,

שהם בחיי, על בסיס יום יומי.

אחד מהם, שחזר לחיי לאחרונה

הוא איש הצלילים מהעבר.

אני מנסה לסדר את המחשבות,

כשאני צועדת לאורך השביל, אל המכונית.

שם הוא מחכה לי, איש הצלילים

מן העבר הרחוק.

הוא עומד, נשען, על המכונית

מביט בי, חיוכו נראה למרחוק.

אני לובשת טייץ שחור מבריק,

ווסט גברי מחוייט, בגוון אפור

ומגפיים צבאיות.

אני מתקרבת אליו בחיוך.

הוא צועד אליי, אוחז בידי

נושק לגב כף היד ופותח לי את דלת המכונית.

ג'נטלמן, כתמיד.

כמו אז, כשהייתי בת 16

כך גם עכשיו.

הוא מניע את המרכבה שלנו,

ואנחנו נוסעים.

נוסעים למסיבה בפינגווין המיתולוגי.

בדרך, הוא משמיע לי צלילים.

צלילים מן העבר.

המוסיקה אותה שמענו,

ואיתה רקדנו לא מעט, בסצינת המסיבות במועדונים

של שנות ה - 80 ...

צרובה עמוק בנשמה.

גם אם לא שמעתי אותה הרבה זמן,

כל צליל, כל תו...נושא עימו מזכרת.

כשנכנסנו אל תוך המועדון, חייכתי חיוך גדול.

הוא אמנם שונה ממה שהיה בעבר,

אבל הקסם שבו, עדיין נשאר.

טווח הגילאים בדיוק מתאים לי.

אין מבוך חשוך.

אין אנשים המסתובבים אבודים,

סחור סחור.

והמוסיקה, אוחחח

תענוג.

לא הפסקנו לרקוד,

איש הצלילים מן העבר ואני.

יש מקומות ואנשים בחיים,

שלגמרי השאירו בי חותם.