לילימיי

הוא מביט בי,

ורואה את השוני.

זה לא כל כך קשה לגלות.

באופן הדיבור.

בנושאי השיחה הבלתי נגמרים.

במראה, שלא תואם את הגיל.

בתחושת הנינוחות,

העוטפת אותו, כשהוא איתי.

השוני הזה, פתאום במהלך החיים

הפתיע את שנינו, ברוגע שבו.

הקסם הזה, כשאנחנו יושבים יחדיו

וכאילו לא עברו אינספור שנים.

כאילו לא עברנו בנפרד,

אינסוף מכשולים.

הביחד הזה, שעוד אין לו שם

ועוד אין לו הגדרה ממשית.

יש בו רק נעים ונחמד ומלא חשק פנימי,

כשאני מספרת לו משהו ממני...

והוא, בלי משים

מסיט קבוצת שיער, אל מאחורי אוזני.