אמש.
"צהריים טובים ומחוייכים לך,
גבירתי הבוסית של...(העיר בה אני גרה).
אוקיי, פה, אני מתבוננת בהודעה היטב
וחושבת. חיוכים מתגנבים לי למוח.
אני לא עונה. עסוקה.
"האם גבירתי מרגישה בטוב?
שיהיה לך שבוע מבורך וקסום".
מממ, מדגדג לי.
הוא מדגדג לי, איש הצלילים מהעבר.
"גבירתך מרגישה בטוב.
אבל עובדת קשה, קשה מדי.
שבוע נהדר ומצויין שיהיה לך".
אני שולחת את זה הלאה.
יהיה מה שיהיה.
אני חותמת בנשיקה.
היום.
אני מתקשרת אליו בבוקר.
מדברים קצת.
אני ביום חופש.
"אז את הקפה לעשות אצלך?"
הוא שואל.
"בכיף" אני עונה.
הוא בא לקפה של בוקר.
מביא מאפים טעימים.
מקבל שפתיים. "ללקק אותן".
כל אחד פונה לענייניו.
"בוא בערב אם יתחשק לך"
אני מציעה.
"ב- 21.00 אני אצלך".
הוא עונה.
אני מחייכת לעצמי.
לא חשבתי אחרת.
הוא מגיע ואנחנו מתחבקים,
חיבוק גדול בכניסה.
אני חובבת חיבוקים ידועה.
מוצאים איזו קומדיה לראות,
משיקים כוסית לחיים...
ואני, מדגדג לי.
"מה עם איזה עיסוי כפות רגליים?"
אני שואלת.
"מאוד אהבתי את האחרון שעשית לי".
אני מפרגנת.
"בכיף" הוא עונה.
"עם קרם?"
"עם קרם, בלי קרם...
מה שתירצי".
אוחח, אני בולעת את הרוק.
"מה שתירצי", הן שתי מילים
מענגות במיוחד.
