לילימיי

אל כל האנשים השקופים,

אני כותבת כעת.

כל אלו, שלא סופרים אותם.

שלא מתחשבים בהם.

שלא איכפת מהם.

ואולי בעצם,

אני כותבת לעצמי.

לפעמים, הכל נדמה

כשחור משחור...

ואני, אופטימית שכמותי,

מנסה למצוא את הצבע,

בכל האפור הזה, הנקרה בסביבתי.

אני רוצה להאמין,

שדף חלק עומד להיות.

שוב, דף חלק.

כמה דפים חלקים,

אדם יכול להתחיל בחייו?

מסתבר שהחיים מזמנים לי,

לא מעט שכאלו.

לא, אין פה שום סקס באוויר.

את הפוסט על פEטיש כפות הרגליים שלי,

גנזתי אתמול, עוד לפני שפרסמתי.

ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת,

פינוקים של כפות רגליים.

אבל יש משהו, בוער יותר.

שקוף יותר.

אולי פחות סקסי,

אבל הוא בוער בי.

הוא המציאות כרגע.

ואני, אם אני מתחברת למשהו

זה למציאות של החיים.

האנשים השקופים,

העושים עבודתם נאמנה.

אתם פוגשים בהם, יום יום...

בלי לשים לב, הם עושים את חייכם

נוחים יותר.

קלים יותר.

ומה עליהם?

קולם לא נשמע.

http://www.d.co.il/homepages/UploadImages/80069271/c7eaa698-a80f-47e1-b0f6-01afc64caf5f.jpg

אני רואה מול עיניי,

שוב פעם, דף חלק.

כולי תקווה, שהוא יהיה

צבעוני, כמו בתמונה.