לילימיי

אני מודה ומתוודה.

יש לי פEטיש לכפות רגליים.

שלי כמובן.

הוא מנשק את כפות רגליי,

הימנית והשמאלית...

אחת אחרי השניה.

אני מביטה בו,

כשאני שוכבת פרקדן, מחוייכת.

כןן, אני מביטה בו היטב

מרייר על שתיהן.

אני אוהבת להרגיש,

את אחיזתו הבטוחה בעקב כף הרגל,

כשהוא מנשק, אט אט

בעדינות אין קץ,

את הכריות הקטנות של אצבעותיי...

ואת הכריות הגדולות יותר,

של כפות רגליי (מידה 41 ).

אני חייבת לציין, שכפות רגליי

רחוקות מלהיות מושלמות.

נהפוך הוא.

אבל דווקא, בגלל שהן כאלו...

מחרמנת אותי יותר,

ההתמסרות שלו אליהן.

ואני חושבת לעצמי, על ה"כאילו" נשלטים

על ה"כאילו" מתמסרים שהכרתי.

מה שונילי אחד, עם אהבה מגיל 16 בלב

עושה מבלי לדעת...

הם, עם כל ה"כאילו" ניסיון שלהם

לעולם לא יעשו.

יש לי פEטיש לכפות רגליים,

אבל בעצם, יש לי פEטיש

גדול מאוד, להתמסרות.

אני אוהבת, לדחוף לו את הרגל שלי

אל מול הפנים, כשאנחנו מדברים...

"תמשיך!" אני מצווה

וממשיכה להתענג לי, על הבילבול שלו

תוך כדי השיחה.

הוא מעסה את כפות רגליי היטב ובשימחה.

אוחח, אני יכולה להתענג על כך שעות.

עם קרם, בלי קרם...

כמי שלמדה רפלקסולוגיה בעבר,

אני מנצלת את הלחיצות שלו, לתועלתי.

תרתי משמע (;

העונג, כך מסתבר

הוא לגמרי של שנינו.