לילימיי

יש משהו משמח,

כשאני רואה אנשים שחוזרים לכאן.

חוזרים לכתוב כאן,

אחרי תקופה ארוכה, שלא היו.

זה מן עוגן שכזה.

קשה להסביר את זה במילים.

יש, לא פעם, געגוע

לאנשים שאני לא ממש מכירה.

על פי כתיבתם, לאורך השנים

זה נדמה לי, שאני החברה הכי טובה.

או לפחות זאת, שיכולתי להיות.

היום קיבלתי הודעה,

ממישהו מפעם.

אני יודעת אותו.

אולי יותר מכפי שהוא היה רוצה.

הוא חותר לקפה ואולי ליותר,

אבל זה יהיה רק קפה.

אני יודעת אותו, יותר מדי טוב

ולכן, לא אכוון ליותר.

לא בא לי,

על הידוע מראש.

ואני, מופרעת שכמותי

ראיתי ועשיתי כל כך הרבה...

שעכשיו, פשוט

"מצ'עמם" לי.

אז אני הולכת,

אל האדמה, אותה אני אוהבת.

היא תמיד מרגשת אותי.

איתה, אני יכולה לשחק

בתאווה גדולה.