כשהייתי קטנה,
חיכיתי בקוצר רוח,
לחופשות בקיבוץ.
למרבה הפלא, הקונטסה הישנה
תמיד הצליחה להגיע...
הרחק, לאי שם.
מייד כשהגענו,
חיבקתי במהירות את המשפחה,
ורצתי, כל עוד נפשי בי
לפינת החי.
שם, ביליתי שעות
בליטוף הארנבים, משחק עם האפרוחים
וצפייה בבעלי החיים.
היו שם חזירים, גדולים ולבנים
שהתבוססו בבוץ ובחרא של עצמם.
פעם אחת, נכנסה למתחם שלהם
תרנגולת.
לבנה אף היא.
היא נכנסה בביטחון, כמו בכל פעם.
כי הרי, מה יש לתרנגולת
לפחד מחזירים...
היא לא המזון שלהם.
היא לא אמורה לעניין אותם.
באותו היום, בדיוק כשהייתי שם
החזירים רצו יותר.
הם לא הסתפקו בלנבור ברפש...
הם רצו אותה.
את התרנגולת הלבנה.
עד היום, אם ארצה
אוכל לראות מול עיניי...
את אותם חזירים נוגחים וטורפים,
את אותה תרנגולת אומללה.
נוצותיה מתעופפות באוויר הנגב החם.
אז, הבנתי
שחזירים מסוגלים לטרוף תרנגולת.
גם אם הם לגמרי שבעים.
גם אם הם לגמרי לא אוכלי בשר.
סתם כך.
כי הם חזירים.
הכי מגעילים אותי,
אנשים,
ההופכים לחזירים.
הם יטרפו,
את מה שלא שלהם.
ליבם, לב של אבן
ובראשם, רק מטרה.
