לילימיי

אני אוהבת,

כשהוא במרחק דריכה ממני.

אמנם, חלף הרבה זמן

אבל הכימיה ביננו,

נשארה, ואף התעצמה.

אני יושבת על כורסת יחיד,

והוא לרגליי.

בלי מילים, בלי הוראות.

פשוט בטבעיות,

שני אנשים המבינים את מקומם,

ושמחים על כך.

הוא שוכב לרגליי על גבו,

והכי טבעי לי, להניח עליו

את הרגליים אחרי יום מעייף.

אני אוהבת את המגפיים,

אותם אני נועלת.

הם גסים, גבריים

נטולי עקב.

אני דורכת על פניו,

ממשמשת לחייו, עם הסוליה המלוכלכת.

כןן, אני אוהבת אותו שם.

אני מניעה אותו,

בעזרת הסוליה.

דורכת על הפנים,

ואחר כך, הופכת אותו

שיכרע מולי.

על ברכיו.

הסוליה מטיילת על גופו.

על הזין הלכוד בתוך הג'ינס.

על בטנו והפטמות שלו.

אני מניעה אותו, בעזרת הסוליה

קרוב אליי.

ידיי מלטפות, שורטות

את גופו.

לשוני, מלקקת את שפתיו.

עיניו עצומות, פיו נפתח לאט.

אני אוחזת את ראשו בתוך כפות ידיי,

ויורקת.

היישר אל תוך הגרון הפעור.

כלי קיבול.

משטח דריכה.