לילימיי

עם השנים,

יצרתי לי עוגן.

העוגן, שבתוכי.

כשאני זקוקה לו,

אני לא פונה לאדם אחר,

אלא לעצמי.

ואת עצמי, אני מכירה.

ועם עצמי, אני שמחה.

דרך ארוכה הלכתי.

שבילים פתלתלים של חיים.

שימחה ועצב,

רעש ושקט...

הרבה, הרבה שקט.

היום, מישהי החמיאה לי.

"הייתי נותנת הרבה,

  כדי שיהיה לי חיוך מהלב,

  ושקט נפשי, כמו שלך".

הודתי לה ואיחלתי לה המשך יום נפלא.

אחר כך, עם עצמי

חשבתי, שלא כולם אוהבים

את השקט הנפשי הזה.

לעיתים, זה מעיר

את הרעש הפנימי שבהם.

אבל העיקר,

שאני אוהבת את השקט שלי.

העוגן, שמחזק ומחזיק אותי.