לילימיי

בעוד כמה ימים,

תהיה אזכרה לזיכרך.

שוב ושוב, שנה ועוד שנה

והנה, כבר חלפו להן 8 שנים.

כשנרשמתי לכלוב, עוד היית בחיים

ואחרי קצת זמן,

נהרגת, לבלי שוב.

הלב שלי, נסדק אז כל כך

עד שניסיתי את כל סוגי הכאבים הקיימים,

כדי להקל, ולו במעט

על הכאב, שבאובדנך.

היו כאלו שהקלו.

הם אלה, שהצליחו

לרגעים, להשכיח קצת

את הכאב הזה שהרגשתי,

בכל רגע, בכל דקה

כשלא יכולתי לשמוע את קולך.

לחוות, את חיבוקך העוטף.

והיום, אחרי 8 שנים

אני יכולה רק לספר לך,

שהשיעורים שלמדתי בלעדייך בחיי,

היו מעצימים וגדולים,

אבל הייתי נותנת הכל...

באמת את הכל,

כדי ללמוד עוד שיעור אחד,

באהבת אמת, דם מדמי

בחברתך.

אין יום, עדיין

בו, אני לא חושבת עלייך.

אין יום, בו חסרונך

לא מורגש.

כשהלכת לבלי שוב,

הפסקתי להאמין באלוהים,

אבל בגן עדן, אני מאמינה.

מאמינה שאת שם,

ביחד עם כל אהובינו, שאינם פה עוד.

אני רוצה לחלום עלייך.

בואי לי בחלום, טוב?