לילימיי

אחרי כמעט שנה,

שלא הייתי בדאנג'ן,

ביום שני, הלכתי.

בירידה במדרגות,

החיוך שלי, כבר גדל.

התגעגעתי, אין ספק.

אני אוהבת את השחור הפומבי הזה.

מלא אנשים,

צעירים, מבוגרים.

חלקם מוכרים לי, רובם לא.

מוזיקה מעולה בשבילי לרקוד.

אז חייכתי המון,

ועם כל הנשים הקשוחות מסביב,

אני משערת, שכהרגלי

הייתי שונה.

רקדתי מלא,

קצת סטרתי,

קצת איפרתי על הלשון,

קצת הנחתי רגליים,

קצת הובלתי ברצועה.

ובעיקר, חייכתי ונהניתי.

כל מי שלחש לי באוזן,

שהחיוך שלי ממכר, צדק.

ואני אומרת...

אם אני נהנית,

אז בטח ובטח שאחייך, חיוך גדול.