לילימיי

אני והקטנה, יושבות בסלון.

ברקע, כתבת המשך על בתי האבות.

"אל תדאגי, אמא" היא אומרת

"אני בחיים לא אשים אותך בבית אבות.

  אני אטפל בך".

בום בלב.

דימעה בקצה העין.

אהבת עולם.

אני מתקשרת אל הגדול שלי.

"איפה אתה, ממוש?"

"אני בעבודה" הוא עונה.

"ראיתי בווצאפ של הכיתה, שמחר

  יש תירגול לפני המתכונת, אז בבקשה

  לא להבריז! (;"

"אין בעיה אמא. יש לי שיעור נהיגה בשמונה וחצי.

  תתקשרי אלי בשבע וחצי לראות שהתעוררתי?"

" בטח נשמה שלי, בטח שאתקשר".

רגע...שיעור נהיגה?

מה?! עברו 17 שנים?

בום בלב.

דימעה בקצה העין.

אהבת עולם.

ואני נזכרת, איך נהניתי

להניק אותו 8 חודשים, עד שנגס בי

חזק מדי עם השיניים.

ואיך, כשהוא בכה נורא

כשצמחו לו שיניים... בכיתי איתו,

מיואשת מחוסר היכולת לעזור.

(לא לדאוג, נשים יקרות...

בילד השני, 50% מההיסטריה נעלמת).

אז אני מתארגנת עם עצמי,

אל מול הילדים הגדלים לי.

יודעת, שדרכינו קצת נפרדות לעת עתה.

נותנת את החופש הנדרש,

ומציבה גבולות, כשצריך.

אני מודה לאל, על הגרוש שלי

שנכנס, בכל המקומות

בהם אני לא מסוגלת.

כןן, כשצריך להפוך שולחנות

שיחה קטנה ממני...

בקיצור, אני שמחה שהוא הגרוש שלי

ולא מישהו אחר.

מי היה מאמין, שעד גיל 30

בכלל לא חשבתי על ילדים משלי.

הם האהבה הכי גדולה שלי.

אין כמותה, ולא תהיה.