לילימיי

זו תחושה מוזרה,

להיות בשבעה.

פתאום, מלא אנשים

שלא ראית שנים, באים לנחם.

יושבים, מדברים, מספרים.

לעיתים, זה מתחבר

כמו פעם, מזמן.

לעיתים, זה מרגיש

מרוחק כל כך.

אני לא טובה, במנהגי אבלות.

קמה, שואלת אם רוצים קפה

מזיזה את עצמי מהכסא...(השם ישמור).

כמה סוכר?

כמה חלב?

אופס, הדודה הרבנית

באה לבקר.

הנה, אני ילדה טובה

עד שהיא הולכת.

כןן, נס קפה.

כפית גדושה קפה.

סוכרזית אחד, קצת חלב.

תודה לדודה שהכינה.

עוד לא הפנמתי.

עוד לא הבנתי,

למרות שאני מבינה היטב.

דיסוננס פנימי, במיטבו.