לילימיי

לא פעם, אני צוחקת על עצמי.

עם כל החוזק והחוסן הנפשי,

אני לפעמים כל כך מפחדת,

לעשות צעדים פשוטים.

למשל, להודיע לבעל הדירה שלי

שאני עוזבת.

דחיתי את השיחה הזאת,

לא מעט ימים.

והנה, הגיע הזמן

בו אני עם הגב לקיר,

ובאמת, כשכבר אין לי ברירה

חייגתי אליו.

אחרי השיחה, וכמה קילוגרמים שנשרו מכתפיי

נשמתי נשימה עמוקה.

הוא קסם אמיתי.

כןן, לא פעם אני צוחקת על עצמי.

הפחדים האלו, כל כך מועצמים על ידינו

בלי סיבה הניראית לעיין.

כשסיפרתי למנטורית שלי על השיחה,

היא חייכה.

"את בשפע, לילי

 תפנימי את זה!"

ואז, אני חושבת על שפע.

לא חומרי, חלילה.

אם הייתי כזאת, הייתי

גרה היום בוילה בסביון עם הגרוש שלי,

ולא מחפשת קרטונים טובים, ולא קרועים

למעבר דירה.

השפע קיים, בין קצות אצבעותיי...

ללא פחד, מלאחוז בו!