לפני 6 שנים. 7 בפברואר 2018 בשעה 23:07
לפעמים, אני רוצה
רק 5 דקות איתה,
שוב, יחד.
מי שעזבה את חיינו,
באיבחת תאונת דרכים אחת.
בום, ואין עוד.
אין עוד אותה ואיתה.
אני מתגעגעת אליה,
והגעגוע הזה, שובר לי את הלב
כל יום מחדש.
כבר 9 שנים.
זהו עצב, שאין לו סוף
בתוך חיים, שממשיכים.
ממשיכים בלעדיה.
ואני מנסה, כל יום מחדש
לחייך, לשמוח
לצחוק.
לחיות.
החוסר שלה מורגש כל כך.
אולי, כי הקשר ביננו
היה כל כך חזק.
כל כך עמוק, בהבנה
שאנחנו אחת בשביל השניה,
לנצח.
אבל הנצח, הוא חמקמק כל כך.
אפשר להאמין בו,
אבל הוא תמיד יאכזב אותנו.
אין דבר כזה, נצח.
החיים, מתעתעים
בכל המחשבות ופנטזיות הנצח שלנו.
התבגרתי מאז.
נעצרתי מאז.
המשכתי הלאה, מאז.
זה תמיד יהיה, פאזל חסר בחיי
מאז ולעולם.
ועדיין, תמיד
אבקש עוד 5 דקות,
איתה.
ולא אקבל.
