תמיכה

היום עברו שנה ו4 חודשים לפטירתה של סבתא "בפצ'ה" (סבתא בפולנית...)... לפני חודש בערך היה אמור להיות יום ההולדת 82 שלה... כשהיא נפטרה היא דרשה כל מיני דברים בצוואה ואחד מהם היה לשלוח את הגופה שלה למדע.... אחרי ששחררו את הגופ היום סוף סוף נערכה ההלוויה... היא גם דרשה בצוואה להיקבר באותו קבר כמו סבא שלי שנפטר בהיותי בת 4 (להלוויה שלו לא הלכתי כי אמא שלי בזמנו חשבה שזה לא המקום לילדים קנים בגילי ובגיל אחיי...)
משום מה הרבה פעמים אני מרגישה העוגן המשפחתי... כולם באים אלי לשפוך את הלב... אני כבר לא גרה בבית כמה שנים טובות, אני גם עזבתי את הארץ לתקופות ארוכות... ועדיין, אני העוגן... ומה איתי??
כשסבתא עוד הייתה בחיים היא פנתה אלי תמיד, אני הייתי זאת שהייתה נוסעת ליפה לסופ"ש כדי שהיא לא תרגיש לבד, אני הייתי זאת שדואגת ותומכת. תמיד. רק לי היא הקשיבה כשהיא החליטה לא לאכול, רק אני שיכנעתי אותה לאכול... רק אני שיכנעתי אותה שהמטפלת שלה לא באמת מנסה להרוג וגנוב אותה...
סבתא "קשה"... עברה את השואה, פירסמה ספר (במקור בפולנית "מלכת הלבבות"... אני עדיין רוצה את התרגום לאנגלית או לעברית כי התרגום לגרמנית עיצבן אותי...) יצאה משהואה והקימה משפחה... כל כך הרבה היא עשתה... ותמיד לימדה והנחתה שאין דבר כזה "בלתי אפשרי" יש "קשה יותר"... היא זאת שבעצם השרישה בי את המושג הזה ש"אין דבר העומד בפני הרצון..." והיא צדקה, עובדה שזה נכון...
הצחיק אותי אבל, שסבתא שלי עם החיבה המיוחדת שלה לחתולים (טיפלה בכל חתולי השכונה שלה) בזמן ההספד בבית העלמין בחיפה, נכנס חתול ופשוט טיפס על הגופה... ריחרח אותה... האמת הזכיר לי קצת את הפרק ההוא של חברים.. איפה שפיבי בטוחה שהנשמה של אמא שלה נכנסה לחתול.... אבל זה עשה לי טוב עד שההוא מקדישא העיף את החתול הקטן בצורה מגעילה.... שמוק! היה לי גם קשה לראות את הגופה-לא-גופה שהייתה מונחת שם.... נראתה לי כל כך קטנה... ורזה... וסבתא שלי לא הייתה שמנה, אבל גם בהחלט לא הייתה רזה... הייתה מלאה... "כבדת גוף"... ופתאום, כלום!
והצד השני של המשפחה... אוי! כמה דרמה והצגות! פתאום כמה בכי, ועל מה? מתי בכלל באתם אליה? מתי דיברתם איתה כשהיא הייתה חולה או כשהיא נכנסה לבית אבות לתקופה? הייתם שם? לא! שילמתם על ההוצאות כדי שהיא תחשו שהיא באמת משלמת רק 2000 שקל? לא! אני עשיתי את זה! אני מצאתי את הבית אבות הזה! אני שיכנעתי את אמא שלי לעזור עם ההוצאות כי גם לי יש גבולות ואני לא יכולה להוציא עוד 8000 שקל בחודש! ואתם?! כל חודש מחליפים ומשדרגים את האוטו אבל לבקר אותה פעם בחודש לשעה שעתיים אי אפשר? ועכשיו אתם מקריאים לי "מכתבים"? מי אתם בכלל?? צבועים! וחמש דקות אחרי שיצאנו מבית העלמין בכלל שחכתם ממה שהיה שם... רק אני ראיתי את השינוי הגופני שנעשה בסבתא שלי?? רק אני הייתי צריכה סבול כשהורידו אותה לקבר והבד נפתח וראו אותה עטופה בניילון ומתחת לזה היא הייתה עטופה בבד כמו של בתי-חולים? רק אני כמעט הקאתי?! רק אני הגעתי למצב שבו אם אחותי לא הייתה תופסת אותי הייתי מתמוטטת?! לא איכפת לכם בכלל! אז בשביל מה באתם?? בשביל מה להרוס עוד יותר את מה שכבר התחיל כיום רע?!
ואם כבר כתבתם "מכתב" תשאירו בקבר.... אני היחידה שבאמת הכניסה משהו סנטימנטלי.... היחידה שזכרה שכל פעם שהיית אומר לה "סבתא אני אוהבת אותך" היא הייתה שואלת "למה?" ואם נתת לה תשובה שונה ב"ככה" היה לה פרצוף חמוץ ונעלב... היחידה שזכרה שהיא אוהבת חרציות... שנאה חרציות קנויות... רק כאלה שקטפת ובחרת עבורה... וזה מה שעשיתי... השמדתי חרציות שגדלו בגן שכונתי כדי לקטוף ולסדר... לכרוך סביבן פתק שאומר "ככה"... אז מי אתם בכלל שבאים אלי ושואלים אותי "מה קרה מאמי?"... מעניין באמת מה קרה...
ואני, אני כבר ראיתי כמה דברים קשים בחיים שלי... ראיתי טרור מול עיניי בפיצוץ של קו אוטובוס שבו נהרגה חברה, ראיתי מה זה סמים וההשתעבדות להם, ראיתי מה זה אונס, רצח, עוני, כאב אמיתי... ראיתי הרבה יחסית לגילי.... בגילי ה"כאב" הרציני שאני אמורה לחוות הם דברים שוליים ולא באמת חשובים... אבל מה לעשות, ראיתי, עברתי... קורה, יש גם כאלה, אני בטוח לא לבד... אבל, לא יודעת... זה קשה!
יכול להיות שאולי, למרות כל מה שראיתי-לא-ראיתי, אני גדלתי בצורה נורא מוגנת? יכול להיות שבאמת לא ראיתי כלום? כנראה שכן...
כרגע מרגע לרגע אני חושבת יותר... אם זה ככה, אני הייתי מעדיפה להישאר מוגנת... ולא לעבור את זוועת היום הזה...
עדיף להישאר מוגנת...