נזכרת בה לפעמים... גם עכשיו.. אני רואה אותה מולי...
הולכת לישון במלונה הקטנה שלה, הדלת ננעלת מאחוריה, עד לבוקר. עד שנקום.
"לילה טוב כלבה." אני שומעת אותו זורק לאחר יד.
ועוד משהו שנשמע כמו "לילה טוב מאסטר, נשיקה לרגלך וזעקה לאוזניך" לפחות זה מה שאני חושבת שהיא הייתה אומרת... זה מה שהיא הייתה אומרת כשהיה מותר לה לישון בפנים.
נזכרת במסיבת האלויין אצל חברים... תחפושות חמודות ופה ושם בצבצו להם כמה קולרים... כמה ישבנים מורמים... שולחנות מאולתרים מגבים ישרים...
נזכרת בדמעות האלה שלה... כל כך מושלמות... כל כך טהורות...
נזכרת איך הייתה עושה הכל לפני, הייתה מנסה להספיק הכל כדה שמאסטר וליידי יוכלו לשחק איתה כמו שהיא אוהבת.
נזכרת בתחרותיות שלה. בנסיון להציג את כל השאר כלא יוצלחים, כמחרחרי ריב, להציג אותם כמי שמנסים להרוס לה... תינוקת קטנה וחמודה.
נזכרת בצלילים שהייתה מזמזמת לה כשהייתה עושה רצפה...
נזכרת שמדי פעם הייתה עושה את עצמי ילדה רעה בשביל עונש.
ואני נזכרת באהבה העצומה הזאת שהייתה שם.
זוכרת את הפעם הראשונה שהיא גילתה שהיא ישנה במלונה בחוץ.
העלבון הזה שהיא חשה, ההשפלה על זה שמילא לא לישון כמו יצור אנושי, אבל לא לישון מתחת לגג הבית?
נזכרת איך אחרי תקופה קצרה יחסית היא כבר התרגלה כל כך למלונה שלה. שהייתה אפילו פעם שהיא חשה עצבות מסויימת על זה שישנה למרגלות המיטה ולא במלונה הקטנה שלה... שאלתי אותה על זה פעם.. ענתה לי בהיסוס..."זה החדר הפרטי שלי. הלבד לבד שלי. איפה שאני יכולה לעשות כמעט מה שאני רוצה. המקלט שלי"
ועכשיו כשאני נזכרת בה, אני חושבת על הכלבה הקטנה שנחה עכשיו בבית.
יותר מרדנית, וכחנית, יותר חופשיית פעולה, קיבלה יותר פרסים... באה יותר בעלת נסיון...
כמה שעוד הרבה יש לה ללמוד, כמה הרבה שעוד יש לעצב אותה... עדיין נראה לי שאולי אני אוהבת אותה קצת יותר? אולי בואתה מידה? אולי אפילו יותר מקצת?
כמה שהיא לא מושלמת (עדיין). אני אוהבת אותה. אני דואגת לה.
רק שתהיה בריאה הקטנה.
לפני 15 שנים. 29 במרץ 2009 בשעה 1:40