העייפות הזאת הורגת אותי.
זאת לא עייפות פיזית כי אם סוג של עייפות נפשית...
ואמא שלי לא עוזרת... (מה היא בכלל עושה ערה בשעות כאלה?!) אויי אמא אמא שלי... פולנייה מהשורה, זאת שתקנה לכם 2 חולצות ואחי שתלכו למדוד אחת רק כדי "להשוויץ" לה ולהראות לה שאהבתם היא תשאל אתכם "ואת השנייה לא אהבת?" בקול מאשים.
אמא שלי שתעמוד מאחורי גם אם היא נגד כל מה שאני עושה. זאת שגם אם אני ארצח (לא סביר) היא תעמוד מול השופט ותגיד לו "הייתה לה סיבה מוצדקת" או משהו בסגנון...
מסתבר שאמא שלי, זאת שלא שומרת כלום בפנים, החליטה שמזה כמה זמן כבר יש ירידה אישיותית אצלי (יש בכלל דבר כזה?), אמרה לי היום גם בארוחה המסורתית של שבת וגם לא מזמן בשיחת טלפון ארוכה (אני היחידה שחושבת שאמא שלי לא אמורה להיות ערה בשעות כאלה?) שאני כבר לא "קופצנית" וחייכנית כהרגלי, ולמה אני כבר לא הולכת עם מגבת על הראש (אל תשאלו.. זה בכלל קרה כשהייתי בת חמש ולא רציתי לצאת לזרוק זבל בשיער רטוב כשקר בחוץ...) ולמה אני מוותרת על דברים, ולמה אני כבר לא דורשת מהחלומות שלי שייתגשמו, ולמה אני הורדתי ראש כלפי העולם... עוד עשתה לי "מה קרה לפרניססה שגידלתי?" (כן.. אחד ממיני הכינויים שלי בבבית הורי הונילים זה "הנסיכה"... אולי זה היה רמז לעתיד?)
"את עייפה מדי" היא אומרת לי...
מטיחה בי שמאז שחזרנו מחו"ל ועוד בתקופה ששהינו שם היא ראתה את ה"התדרדות" הזאת בי...
גם דארק, אהבת חיי וזה שמחזיק את הלב שלי בכף ידו טוען לעיתים שאני התרככתי.
אחרים אומרים לי שאני מפחידה... שאני קשוחה... שאני קשה...
האמת, האמת היא שגם אני שמתי לב כבר כמה פעמים מאז שחזרנו שבאמת התרככתי.
אני הרבה יותר מתחשבת ממקודם... הרבה יותר נוחה... פחות תובענית... פחות נוקשה, כלפי וכלפי העולם.
מעמיסה על עצמי יותר ממה שצריך...
ואני מנסה לשאול את עצמי למה?
נכון, תמיד עשיתי הרבה יותר ממה שכביכול בריא ושפוי לי... אבל עכשיו... עכשיו אני כבר מרגישה את זה עמוק יותר...
פשוט עייף לי בבפנוכו...
לא יודעת... אולי זאת סתם מלנכוליה רגעית... אולי אני באמת צריכה להוריד קצת מהעומס?
לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 22:59