אי מי שמבין יותר ממני את ימי הזיכרון.
יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל... כאילו לא איבדתי מספיק חברים ומשפחה בלי קשר למלחמות האלה... זא עוד תוסיפו את אלה שאבדו במלחמות או הבגנה על המולדת והבית בתוך ומחוץ למדינה. שלא לדבר על החברים של החברים. המשפחה של המשפחה והחברים...
יום הזיכרון לשואה- עוד עשיתי צעד חמור בתיכון כשנסעתי למשלחת לפולין... מי שטוען שזה בלבולי מוח ושלא מריחים את הריח השרוף של הגופות 60 שנה אחרי לא יודע על מה הוא מדבר... ולעבור כמעט צעד צעד את המסלול של סבא וסבתא ז"ל...
קיצר... הימים האלה עושים לי רע ואיכסה בבפנוכו.
כואב לי על כולם.
והכי הכי כואב לי על אמא. כבר מכירה את התגובות האלה שלה לאבל שקט. כשסבא נפטר ישבה שבועיים בלי לאכול בלי לדבר בלי להגב- כלום! אפילו לא בכתה. אחרי שבועיים באו יומיים של צעקות ועצבים ואז עוד שבוע של בכי.
כשסבתא נפטרה- כלום! ועוד שלחנו את הגופה שלה למדע (לפי הדרישות שלה בצוואה) וידעתי כמה זה מפריע לאמא שלי. ו...כלום!
אחרי שנה החזירו לנו את הגופה לקבורה ועדיין- כלום!
היום, יותר משנה וחצי אחרי שנפטרה היא מתקשרת אלי, בוכה. בחיים שלי לא ראיתי את אמא שלי במצב הזה. לא מאחלת לאף אחד לראות את זה!!!
ממש הרגשתי ושמעתי את הלב שלי נשבר!!!
אמא שלי, זאת שמחזיקה משפחה שלמה בכוחות עצמה!
אמא שלי, שמחזיקה את כולם, שתמיד שם בשבילך גם אם היא הכי נגד מה שאתה עושה!
אמא שלי נשברת...
בסוף השיחה היא אומרת לי "תזכרי (שם חיבה) שלי, תמיד תזכרי את מה שכולם עברו. תזכרי מה הם עברו ותזכרי שבזכותם את כאן. תזכרי שבשבילם את איך שאת (שם חיבה) שלי. תזכרי, שכמוך לא יהיה יותר. תזכרי שגם כמותם לא יהיו יותר..."
כבר כמה שעות שומעת את המילים האלה בראש...
והאמת, עם כל הכאב וכל החרא שיש מסביב... אני מרגישה חזקה יותר בבפנוכו שלי.
ועל כן אני נודרת נדר לעצמי- אני אזכור! תמיד!
לפני 15 שנים. 27 באפריל 2009 בשעה 16:42
