תמיכה

כבר קרוב לשבועיים שאני שרוייה במצב ה"מחשבות" שלי... זה אף פעם לא נגמר טוב... הפעם התחושה לגבי כל העניין קצת טובה יותר מבדרך כלל אז יש לי רק לקוות להתחמק מהתמוטטות עצבים קלה (שהיא בדרך כלל אחת התוצאות לעניין) כבר תקופה שאני חושבת הרבה על העבר האישי שלי ועל העבר המורשתי שלי...
אין הרבה אנשים שבאמת באמת יודעים מי ומה אני... חוץ מהמשפחה הביולוגית הייתי אומרת שאולי יש 5 אנשים שיודעים וגם זה בהגזמה.
אמנם הרוב המוחלט של מי שמכיר אותי יודע שעזבתי את בית הורי בגיל 16 ומאז אני עצמאית למדי (עד כמה שמישהי כמוני יכולה להיות), כן, גרתי גם תקופה לא מבוטלת ברחוב (או "עברתי בין בתים של חברות" שזה המונח היותר נחמד של המצב...) ואפשר לומר שאני יכולה להסתדר בכל מקופ שאמצא את עצמי. בין אם בחוב ובין אם בשולחן ערוך למשעי של החברה הגבוהה באירופה...
לא משנה...
למעט פעם אחת של 4 ימים מעולם לא ידעתי מה זה באמת להיות רעב... כן, הרבה אנשים "מתים מרעב" לעיתים... אבל כאשר במשך 4 ימים אכלת פרוסה אחת של לחם, תפוח וחצי וחבילת מסטיקים (ולא מבחירה) אז אתה יודע מה זה באמת להיות רעב.
עד שעזבתי את הבית בעצם חייתי ממש ממגשי כסף. מה שרציתי, קיבלתי- ובלי לעבוד קשה מדי עבור זה- אם בכלל. אחרי שעבתי, גם קיבלתי מה שרציתי... רק שאז עבדתי עבור זה... אבל קיבלתי.
לא סתם אני אומרת שמה שאני רוצה- אני מקבלת. יש מה שאני צריכה לחכות קצת עבורו ויש שלא. אבל אני תמיד מקבלת את מה שאני רוצה...

אז התקופה הזאת חשבתי על העניין קצת יותר לעומק... על המורשת שלי, על הירושות שלי... על מי ומה שאני.
וכן, אני נסיכה קטנה ומפונקת. וכן, אני אוהבת להיות כזאת, זה מי שאני. אני שמחה שאני לא צריכה לשחק אותה אישיות אחרת ממה שאני.
אני שמחה גם שעד כמה שאני מפונקת, אני הרבה פחות מפונקת ממה שחשבתי שאני. הרבה פחות מפונקת מאחותי למשל.
אם אחותי צריכה לחכות לדברים שהיא רוצה היא נהיית קפריזית. נא לא להתקרב אליה במצב שכזה... לא מומלץ ובטח שלא למי שיש לו לב חלש או שרואה פנקות שכזאת בעין רעה. אתה לא יודע איך גדלנו- נא לא לשפוט!
הייתה לי שיחה עם בעלי לפני יומיים על חלק מהדברים האלה... והוא, גדל בצורה ריאליסטית לחלוטין. מעולם לא קיבל משהו על מגש של כסף; תמיד היה צריך להרוויח (ולרוב בעבודה קשה) את הלחם שאכל... בצורה מאוד בטוה נאמר לי שאחותי היא זן ונק בצורה מוגזמת. שהיא לא תוכל להתמודד עם הדברים שאני התמודדתי איתם. בהתחלה יצאתי להגנת אחותי (אחותי אולי מתנהגת כילדה קטנה ומפונקת אבל היא חזקה מאוד) ועל כל טענה שהבאתי לטובתה הוא הוכיח אותי על טעותי... וכמה שכואב לי להגיד את זה, אני באמת טועה.
נזכרתי בשיחה שהייתה לי אם אחותי לפני הטיסה שלה... נזכרתי בכל מיני דברים שדיברנו עליהם... ועכשיו אני רואה כמה טעיתי. אמנם אחותי חזקה מאוד ויש לה הרבה כוח נפשי. בל היא גם נורא עדינה ושברירית... היא באמת לא יכולה להתמודד עם הרבה דברים קשים... היא תישבר.
עכשיו אני רק חושבת על זה שאני מקווה שאחותי לא תצטרך לעולם לעמוד מול דברים כאלה.

אני גם מצד אחד שמחה מאוד על ההחלטה שעשיתי על לצאת מה"עולם" הזה... מצד שני אני קצת מצטערת על זה... עד שלא יצאתי מהעולם הזה לא הייתי צריכה לחשוב על כסף, מה שרציתי, קיבלתי. ה"דמי כיס" שלי היו בשווי של רבע משכורת של היום. גם כשיצאתי, העבודה הרשונה שליה ייתה עבודה אדמיניסטרטיבית... סגנית למנהלת סניף ירושלים בעבודה טובה. מכובדת. עבודה מול משרדי ממשלה ובתי משפט... העבודה השנייה שלי בארץ הייתה כראש מדור וכרכזת פרוייקטים של חברת כוח אדם... עבודות טובות, מכובדות, מאתגרות ועם שכר מעולה. בייחוד בשביל מישהי שעוד לא מלאו לה 20... היום, שבוע לפני ה22 ויש לי רזומה של אישה בת 40 (למען האמת, ריתי קו"ח של נשים בגיל הזה ובגלל זה אני יכולה להשוות), ואני כבר בחצי הדרך לתואר.
ומצד אחד, עכשיו אני יכולה להשקיע את רוב המרץ שלי לסיום התואר.. למצוא איזה עבודה במשרה חלקית ולחיות בצורה מצומצמת אבל לחיות עם הראש מעל למים.
מצד שני, אני רוצה להיות במצב שבו אני משקיע את המאמצים שלי על התואר, לעשות כיף חיים ולא לחשוב על כסף...
אם אני בוחרת באפשרות הראשונה- אני נשארת נאמנה לעצמי אבל חוזרת להיות שוב עם כל הדאגות האלה על הראש...
אם אני בוחרת באפשרות השנייה אני מרגישה שאני מתפשרת על האני העצמי שלי אבל לא צריכה לדאוג לארוחה הבאה כביכול...
אני חושבת שאני מעדיפה את האפשרות הראשונה... אני מעדיפה להישאר מי שאני עכשיו מאשר להיות מי שהייתי אמורה להיות...
כן, באפשרות השנייה אני יכולה להרשות לעמי את התענוגות הקטנים שאני אוהבת ועדיין איפשהו בפנים רוצה ורגילה אליהם.. בכ"ז... ככה גדלתי... אבל.. מעדיפה לדאוג קצת יותר ולהישאר אני, מאשר לא לדאוג בכלל ולהיות אומללה על שאני מי שהם רוצים שאני אהיה...
ובעצם... אני לא חושבת שאני מפסידה הרבה... כבר עשיתי הרבה... ראיתי עולם בצורה אמיתית ולאו דווקא כתיירת. אני יודעת מה זה תיאטרון (ואני לא מדברת על זה שכאן כשהולכים לתיאטרון רואים אנשי בג'ינס נקי וחולצה נחמדה במקרה הטוב) ואני יודעת בעצם כל מה שהאני צריכה לדעת אם אני חוזרת לשם... אני גם יודעת מה זה עבודה קשה ואני יודעת מה זה לחיות "בעולם האמיתי"...
אני מעדיפה להישאר בעולם האמיתי עם הכביכול מגרעות של יוהרה ופנקות שלי מאשר לחזור ולהיות נסיכה מפונקת בלי שאיפות...

אבל עכשיו כשאני חושבת על זה... הכי הכי הכי טוב... היה להיות באמצע... אם רק הייתי מוצאת את הדרך לשם...