הדרך אל האושר

קפצתי לביקור בכלוב לראות מה קורה. מצאתי את הבלוג שלי ואני כבר השתניתי כל כך שרוב הפוסטים לא אקטואלים, אז מחקתי.

מצד שני, רציתי להגיד שלום לכל אלה שעדיין כאן ועקבו אחריי. אוהב אתכן.

לעולם לא אתאים לבדס"מ הישראלי.
עקב השמרנות הישראלית מצד אחד, והעבודה הרדודה של המשטרה מצד שני, הנשים בארץ שייכות או לבדס"מ הקשה או שלא בדס"מיות בכלל.
מי שחובבת בדס"מ קל, לא תיכנס לעולם המאוד-אגרסיבי שיש בישראל, כי סופה שתמצא את המתעללים אשר אין להם גבולות עקב חוסר-יעילות (וצחוק) משטרתית. עדיף לה להתעלם מחיבתה, ולהיות ונילית.

אם כך, צריך לעבור לארה"ב. שם יש מפגשים מסוג אחר ("spank munch"ים, "SCONY" ועוד). רק צריך להחליט איפה.

NY קר מדי, ובכ"ז צריך מקום עם קהילת ספאנקרים מפותחת. קליפורניה? אוקלהומה? צפון קרולינה? טקסס? מה זה משנה, העיקר לעבור למקום בו אתה מרגיש שייך.

בונוס - אין עישון במועדונים.

שיעור 13.

שיעור אחרון לפני המבחן המסכם - חזרה על כל החומר.

המורה השקיע יותר זמן לדבר על תקופת הסטאז' שלאחר המבחן מאשר לדבר על חומר הלימוד, אבל בסוף התחיל לחזור על החומר. החזרה הייתה די משעממת כי אני יכול לקרוא את הסיכומים שכתבתי במהלך השיעורים, אז למה להקשיב לו?

במקום זה, כתבתי סיכום חדש כדי לתמצת את כל החומר הנלמד:
א. עדיף להתרחק מבדסמ. זה הזוי לחלוטין.
ב. הבנים בבדסמ מגעילים, והבנות פגועות ומפחדות. הכי קל - להיות לסבית.
ג. אם תרצו להיות בדסמי בכיף, תצטרכו לעבור לחו"ל.

נראה לי שזו כל התורה על רגל אחת. הרגל השנייה קשורה מאחורי הגב.

שיעור 8.

היום המורה דיבר על בלוגים. אני לא יודע מדוע אני צריך להקשיב, הרי אני כבר מומחה לבלוגים, אבל בגלל שמשתגלת לא הגיעה לשיעור, כתבתי עבורה סיכום. היא שלחה לי סמס עם משהו על אי-יכולת לשבת בכיתה. תזכירו לי לשאול אותה מה בדיוק קרה...

כללים לכתיבת בלוג:
א. אין כללים.
ב. כל התשובות נכונות.
ג. תחשפו את מי שאתם באמת כי כך יתחברו אליכם אלה שמתאימים לכם.
ד. אל תחשפו את מי שאתם באמת כי כולם יגלו עליכם הכל.
ה. תעקבו בדריכות אחר ההתעניינות בבלוג שלכם. חשוב להיות עם היד על הדופק.
ו. אל תעקבו בדריכות אחר ההתעניינות בבלוג שלכם. זה לא הכל בחיים.
ז. לא להשתמש באות ז.
ח. לכתוב בצורה אמיתית, גלויה, הומוריסטית, וקלילה.
ט. לכתוב בצורה בדיונית, מעורפלת, רצינית, ואגרסיבית.
י. שכחתי מה זה היה (זה מה שהמורה אמר, אני רק מצטט).

המורה גם ציין שלא משנה מה תכתוב בבלוג, תוך 10 דקות יש עוד אלפי בלוגים אחרים שהתעדכנו ולכן הבלוג שלכם יידחק לתחתית העמוד. זה נובע מכך שהקהילה הבדסמית בישראל מכילה כשני מיליון חברים... אבל זה סוד, אז אל תגלו לאף אחד...

כל התלמידים התחברו לכלוב ופתחו בלוג לצורך תירגול. אז אל תתפלאו אם היום יש עשרות בלוגים חדשים...

שיעור 5.

היום למדנו על מועדונים. מועדונים של בדסמ מכילים מרכיב חשוב ביותר. עשן של סיגריות. בגלל כמות העשן, לא ניתן לזהות את האנשים במועדון. כל מה שמצליחים לראות זה משהו שחור-מטושטש (כולם לבושים בשחור) ואין דרך להבדיל בין שחור-מטושטש עם עקבים לבין שחור-מטושטש עם מחשוף.

כדי לבלבל אותך אף יותר, כל פעם יש איזשהו נושא שעבורו צריך להתלבש בהתאם. הלבוש המיוחד הוא רק לצורך הכניסה (מעין סיסמא שידעו שאתה "משלנו"). לאחר שנכנסת, הלבוש לא משנה כי במילא אתה מטושטש מהעשן.

כדי לדעת להבדיל בין האנשים במועדון, למדנו היום על זיהוי אנשים באמצעות חוזק הסירחון. למדנו את ההבדלים בין הריחות של מרלבורו לייט, ווינסטון, קאמל, קנט, טיים, ועוד, ומי מעשן כל סוג. אני עם הזכרון הנורא שלי, נראה לי שאפגוש מישהו שחור-מטושטש ואגיד "אה, אני זוכר אותך, אתה מה-שמו שמעשן ווינסטון ומרלבורו בו זמנית"...

הדבר השני החשוב במועדון זה הרעש. בהתחלה חשבתי שמדובר בזה שאנשים מדברים ומרעישים, אבל זאת שישבה לידי (משתגלת) הסבירה לי שמדובר במוסיקה בפול ווליום. משהו על זה שהדי. ג'יי. כבר חרש לחלוטין עקב השנים שפוצץ לכולם את האוזניים, והוא כבר לא שומע את המוסיקה, ולכן הוא בוחר בווליום כל כך גבוה שאף אחד לא יוכל לשמוע את חברו...

למדתי שבמועדון יש עוד דברים שוליים כמו אלכוהול, ריקודים, סשנים ומפגשים עם החברים, אבל הסשן העיקרי הוא העינוי של כולם ע"י העשן והווליום. מעין בדסמ ציבורי. אם תוציא את העשן והרעש מהמועדון - זה לא יהיה מועדון בדסמ "אמיתי".

ואם מפריע לך העישון והרעש, תוכל לצאת החוצה. לא קרוב למועדון כי שם עדיין מעשנים, אבל במרחק של קילומטר ומעלה כבר לא תחוש בריח מהמועדון. בעצם, כן תחוש, כי הריח נדבק לך לשיער ולבגדים.