אתנה

היא הגניבה לי פתק לתיק. הלו דאדי היה כתוב שם.

יש עולם שנכנסים אליו דרך פתק.

היא לקחה אותי לבד, ואחר כך לקחה בשניים.

היא כרעה על ברכיה, אבל לא התחננה, ועל זה היא קיבלה עונש כפול.

הנשיקות איתה היו נשיקות, והיא ידעה למתוח את הידיים שלה אחורה עד שהחבל כמעט נקרע, אבל הנשיקות שלה המשיכו.

היא העזה לעשות הכל ולהיות הכל. אני שואל את עצמי אם אי פעם אחזור ואפגוש מישהי כמוה.

סדנה על קשקוש כזה או אחר. למי יש כוח. כולם בניידים.

חוץ ממני. אני מביט במעבירת הסדנה. בחולצה האדומה שלה, שמצד אחד משדרת ביזנס, מצד שני גינדור. בכפתורים הלבנים שלה.

אני בראש שלי פותח כפתור אחרי כפתור. נותן דרור לכתפיים שלה, לחזה שלה, לגוף שלה. האם היא תרגיש את היד שלי כשהיא תהיה מעל המכנסיים? האם יש לה רוכסן?

היא שמה לב. הקול שלה נשבר קצת, אבל היא מתעשתת וממשיכה. עובדים בזוגות על דבר מה. אני מנצל את ההזדמנות וניגש לדבר איתה.

היו לה את השפתיים הטעימות ביותר ואת הלשון השובבה ביותר. 

לא השלמתי את הסדנא. קבעתי איתה להשלים את החומר בערב.

כשהזדיינו תמיד היתה מבקשת ממני לסגור את העיניים, אל תסתכל בי, זה מביך אותי.

במקום לסגור את העיניים תמיד הייתי מצמיד את הראש שלי אל ראשה, את עיניי אל עיניה. ומסתכל חזק.

רואה חזק אל המוח שלה. אל האהבה הענקית.

זה לא היה נוח לה. אבל פעם אחת היא נכרכה סביבי, הסתכלה לתוכי חזק חזרה, ולא עזבה.

עברו חודשיים, החלה לנער את האבק מהבגדים האפורים, מהמלנכוליה, שוב חזרה לחייך, לצחוק.

בחרה לענות על ההודעה הראשונה שקיבלה. פתאום הופיע אצלי 1 בתוך עיגול אדום.

ה-1 נהיה 2 ו-3, הימים עברו ועיגולים אדומים הופיעו אצלי ואצלה. פינג פונג.

אהבתי את הצחוק שלה, את הקול שלה, את העיניים הכחולות בתמונה ששלחה.

וערב אחד היא הודיעה שהאבן הגיעה לפיסגה. מכאן הכיוון הוא למטה.

מתי שלא תרצי להעלות את האבן אני כאן. 

היא קראה על מה שקורה כאן באיזה פוסט, ומסקרנות נכנסה.

עד מהרה מצאה עצמה מוקפת באיתותים ובמילים. המילים שלו מצאו חן בעיניה. לא יודעת להסביר למה.

בחרה במילים שלו.

אחר כך בחרה בקול שלו.

ובתמונה.

אחר כך פגשה אותו.

ונגעה.

מאז לא נגעה יותר, אבל עדין מדי פעם בוחרת במילים

בקולות

בתמונות

אבל היא לא תפגוש יותר

קול ענות לוחשת - לא אעז

ביום החמישי של הטיול שלי לבד בפאריז, בסן ז'רמן דה פרה, כנראה כבר התחלתי להראות מקומי.

היא הלכה מולי ברחוב. לעולם לא אשכח זאת. ונעצרה פתאום לפני.

עיניים ירוקות רושפות. שיער קצר כהה. גופיה כהה.

שפתיים.

היא שאלה אותי שאלה בצרפתית -- ואני, למבוכתי, עניתי לה את הטקסט שהספקתי עד אז לענות לא מעט פעמים, בחיוך.

מצטער, אני לא מבין צרפתית

ואז היא נגעה בי בכתף מלפנים, נגיעה קצרה

כאן

חייכה

ואמרה כנראה משהו כמו זה בסדר

והמשיכה ללכת

לא שאני יודע יותר צרפתית ממה שאז, אבל אני אוהב את פאריז לנצח

היא נהגה באוטו מאחוריי, הפנים של שנינו אל השמש. אני מסתכל עליה דרך המראה. אוהב את זה שאני קצת רואה ואינו נראה.

פנים יפות, מוארות בשמש, עיניים כהות, מחייכות, עגילים כסופים נוצצים.

צואר ארוך. מדהים.

כתפיות. אולי מחשוף. קשה לראות.

מהפנטת.

מאחוריה יושבת דמות שלא יכולתי לזהות.

אני רואה את השפתיים שלה זזות באינטנסיביות. היא מדברת עם אותה הדמות? אולי בדיבורית? אני מנסה לחקות את התנועות, ואז אני עולה על זה.

סקאדמוש סקאדמוש וונט יו דו דה פאנדאנגו

ת'אנדרבולטס אוף לייטנינג וורי וורי פרייטנינג

ואז היא אותתה ופנתה לאחת השכונות היותר יקרות באיזור.

לבעל זבוב יש שטן בשבילה, ללא ספק.

היה לה שיער ארוך, נזם קטן בנחיר, וטייטס, שרק בסוף ראיתי אותם.

היא ישבה ברכבת בצד הנגדי לי, עם הפנים אלי.

חייכתי אליה אך הפנים שלה היו קפואות. לא היה לי ברור מה היא מנסה לשדר ברצינות שלה.

נרדמתי, כשהתעוררתי ראיתי אותה יושבת מולי, עדין במבט קפוא, בוחן.

ואז הכרוז הודיע על התחנה, היא התרוממה, מבוהלת, ורצה לדלת הקרון, פתחה אותה, יצאה.

והרכבת נסעה.

הבטתי בה מהחלון, הרווח בין חולצתה הכהה לטייטס ההדוקות חשף גוף מופלא.

מבטה לא השתנה.

על השולחן בצד הנגדי, היכן שהיא ישבה, נשארו משקפי השמש שלה.

היה כתוב לה על חולצת הטריקו "ליידי"

חולצת הטריקו שלה היתה שחורה וקצת שקופה, היתה לה חזיה שחורה מתחת.

שאחזה כמו בתוך שני כפות ידיים ציצים ענקיים. ארוזים יפה. 

היתה לה יציבה זקופה, היא לא היתה גבוהה אבל עקפה בראש את כל מי שהסתכל עליה.

היא ידעה שמסתכלים עליה.

היה לה חיוך יפה על פנים מאופרות במשקפי טייסים כמו של פעם.

אני בטוח שהחיבוק שלה יהיה הדבר הכי מסעיר בעולם.

לא יכול להיות אחרת עם כזה חיוך.