אתנה

היה לה שיער ארוך, נזם קטן בנחיר, וטייטס, שרק בסוף ראיתי אותם.

היא ישבה ברכבת בצד הנגדי לי, עם הפנים אלי.

חייכתי אליה אך הפנים שלה היו קפואות. לא היה לי ברור מה היא מנסה לשדר ברצינות שלה.

נרדמתי, כשהתעוררתי ראיתי אותה יושבת מולי, עדין במבט קפוא, בוחן.

ואז הכרוז הודיע על התחנה, היא התרוממה, מבוהלת, ורצה לדלת הקרון, פתחה אותה, יצאה.

והרכבת נסעה.

הבטתי בה מהחלון, הרווח בין חולצתה הכהה לטייטס ההדוקות חשף גוף מופלא.

מבטה לא השתנה.

על השולחן בצד הנגדי, היכן שהיא ישבה, נשארו משקפי השמש שלה.