אני האחרונה שתכניס דרמות ודילמות מאוד קשות לחיים- הבנתי כבר מזמן שאני אוהבת את החיים שלי בתבניות, כי ככה אני יכולה למרוד בהן. אבל הכל צריך להיות מאוד מסודר, הכסף צריך להכנס לבנק והחיים מדודים,
עד שהגיע ילד המדבר והפך את הקערה על פיה וכמו בחוקים העתיקים בעולם, כל הקלפים נטרפו והדילמות עפות לי מכל הכיוונים.
אני שונאת לכתוב כאן ולו בגלל האנונימיות הכי לא אנונימית שיש, כל מני יצורי לילה רוחשים שמערבבים מילים הנכתבות בכאב או אושר אמיתיים, מחוץ להקשרם, ומשלחים אותם חזרה לחלל, עושים בהם אונס ופרשנות מגמתית זדונית, שלא להם נכתבו כלל. אחרי זה לוחצים להם ידיים או בזים להם בחדרי מדרגות וממשיכים להעמיד פנים שלא נקראנו כאן על המצע השחור הזה.
מצד שלישי הנה אני כאן, מתמסת לשחור, באחד מצמתי החיים הכי לא שחורה שהובאה לפתחי, כי העתיד בהיר, חמים ומזין ופעם ראשונה בחיים אני אגור עם אהבה אמיתית, תחת קורת גג אחת.
בין הצמתים מגיע השלב בו לומדים על הצד האפל והיכן הוא מסתתר, וממתינים בעיניים כלות וגרון יבש לשמוע את המילים היקרות- אז מה, זה מגניב, כדי שאפשר יהיה לנשום אחר כך שוב,
וילד המדבר שיחק אותה נוכח העבר השחרחר של איזיס הלא שחרחרה.
אני לא מצטערת שארבעה חודשים ניסה לאלף אותי איש עלום בחסותו של כיסוי עיניים
אני לא מצטערת שכמה שבועות מחיי הוקדשו ל 12 צעדים ו 100 אחורה עם אדם ללא פנים
אני לא מצטערת על 9 חודשים של רומן בו נולדתי לאהוב את עצמי בראש ובראשונה
והכי לא מצטערת לא להצטער ולא להביט אחורה בבושה.
הכלוב הזה, הפלטפורמה הנשגבת לחשיפת עולמות פנימיים ונטיות בדסמיות מכל השכבות, הוא השד בהתגלמותו.
צריך אותו, כי כאן יש לו שם ופנים
צריך אותו כדי לתעב אותו ולא את עצמך
צריך אותו כדי לתת ביטוי למילים וחברויות שלא היו מתרחשים אחרת
אבל בעיקר צריך אותו
כדי לא להיות נאמן לו ותלוי בו כלל
אחרי הכל, אנחנו מסתובבים עם כמות הברזלים שאנחנו מחליטים עליה.
אי אפשר באמת לשחרר שד
אבל אפשר לשים אותו בקיבינימט.
לפני 15 שנים. 22 באוגוסט 2009 בשעה 23:40
