DEMONOLOGY

סיימתי שיחת טלפון איתך, החזרת לי את האוויר אחרי שצללתי 100 מטר בים ולא עשיתי דיקומפרסינג ונגמר לי האוויר, אין לי אוויר, לא שיחררתי נכון את הלחץ, מגעגעת מבכי. כן, לא ידעתי שאני יכולה לגעגע מבכי, זה בדיוק מה שעשיתי געגעתי מבכי. הסתובבתי בדירה שלנו, מגעגעת מבכי. אלוהים אני בכלל לא רוצה לכתוב את הפוסט הזה, לא רוצה להזכר ביום הזה, היום לפני שאני עוברת לגור בלעדיך. זה סוכם? לא, מה פתאום. שום דבר לא סוכם. לא דיברנו על זה לא אמרנו אף מילה. אולי בגלל זה זה מרגיש כאילו רק שלי. ושזה בכלל של עוד מישהו. שלך. כל היום אני קורעת דפים ממחברת מנסה לכתוב לך מכתב רגע לפני שאני עולה למרכז לחג הפאקינג פסח, בלעדיך. נסיעה למרכז בלעדיך. מה לעזאזל קורה כאן.
מגעגעת.
חברה אהובה שלי שקוראת אותי משום מה כמו ספר פתוח לילדים בכיתה א', עד כדי כך אני ברורה לה ונהירה לה, כשאני בעצמי לא מבינה מה קורה לגוף שלי לנשימה שלי, לסדינים הלבנים שאנחנו ישנים עליהם יחד. הכריות שלנו אחת ליד שניה, אני רוצה לישון עליהן איתך.
5 לילות עכשיו, לפני החמישה לילות שאני אשן עליהן לבד.
כל הפאקינג לפני הזה.
זו הסיבה
שאנשים בסטרס ובהיסטריה מוחלטת כביכול או משום סיבה מיוחדת נראית לעין לא כותבים כשהם בסטרס ובהיסטריה כביכול משום סיבה שנראית לעין כי ככה זה נראה.
לא נראה יפה.
לא מחזה נעים.
אם אתה היית נכנס לסלון ורואה אותי מחזיקה את הטלפון ביד אחת ובוכה לה בטלפון כאילו אנחנו פרדים לתמיד לפחות.
או קיי
אני חושבת שאני נרגעת........................



כי זה אבסורד.
אנחנו לא נפרדים
לא קרה שום דבר

אני נוסעת לחג להורים...

טוב

אז

למדתי איך לאפות, לבשל כמעט כל דבר שאפשר לבשל ב- חצי שעה בלי להתעצבן, ללוש בצק עם הידיים... בכלל, חוויה מוזרה ל"בשל" עם הידיים
הפעם הראשונה שנגעתי באצבעות חשופות בקמח, ביצים, חמאה וסוכר מאיזה שהוא סוג, וכבר הרגשתי 4 דברים שונים בבת אחת,
החל מהקמח שהוא נעים כמו חול דק חמים ואז את הרטיבות המביכה של החלמון (צהוב) גרגירי הסוכר שמשייפים את עור כף היד, ואני מספרת לעצמי שאני עושה בעצם עוגיות פילינג- רק כדי להמשיך ללוש את הכל יחד לעיסה או יותר נכון מ ס ה - כי יש לעיסה שם מיוחד- מסה!!!!
וכמה שמחה אני שיש מי שאוהב לאכול עוגיות פילינג...

האמת
שאני לא יודעת אם אני מתגעגעת לעבוד 14 שעות ביום בשביל מגהטרון
חסר לי מאוד האקשן
אבל מיד אחר כך אני מחפשת שקט
נורא מתיש לחיות עם כל הניגודים האלה


למשל
אני נורא צריכה שתפליק לי בישבן ואז תעסה אותו בתנועות סיבוביות, לסרקוצליה ועינוג כי מסתבר שזה מחרמן אש. לאללה

תגיף את התריסים אבל לא את החלון כדי שתיכנס רוח אבל לא פורץ
תחדור אלי מאחור אבל בשכיבה על הבטן ותסתכל לי בעיניים תוך כדי (כלבה בלתי אפשרית!!)

ואז הכלבה תמהה למה לא מסתובבים יותר אנשים ברחוב שדומים לינשופים. שיודעים ללכת קדימה במבט מסובב הצידה...
לו רק היה אפשר לחיות בהרמוניה עם כל הניגודים...



ולסיום

המלצה טלווזיונית חמה- עונת החתונות

נכון, מוזגם קריקטורה לכל הדעות ומאידך- גם קריקטורות רוצות להתחתן

נמסתי.

מילא לעטות מסיכה על העיניים, ללבוש ויניל צמוד חנק ולנבוח
אבל מה הכלבה אשמה??

נגיד שיצאת להרפתקאה מסוג אחר, נגיד - למצוא את ההר שחלמת כל החיים לטפס עליו!
לא ארזת שום דבר מיוחד- תכולה של בית, בגדים מה- 10 שנים האחרונות, תכשיטים (כן, שלך, אל תתבייש), תכולת מטבח, אביזרי חשמל (לא, ויברטור זה לא נחשב כי הוא על חשמל שאול)
נפרדת מהנוף האורבני ואמרת בלב- יאללה, הרחק מכאן... נסעת 200 ק"מ והתמקמת, חיכית שהאבק ישקע ואחר כך שההר יתגלה.
ואז גילית
שההר
יותר נמוך ממה שחשבת

כל כך נמוך למעשה שאם תתכדרר לכדור קטן ותבקש דחיפה, תתגלגל כל הדרך לירדן או לאילת באין מפריע... (בערך)

מה עושה בן אדם מצוי כשאין לו הר לטפס עליו?

אז הנה משהו לא מעניין בכלל

הוא כותב.

אני האחרונה שתכניס דרמות ודילמות מאוד קשות לחיים- הבנתי כבר מזמן שאני אוהבת את החיים שלי בתבניות, כי ככה אני יכולה למרוד בהן. אבל הכל צריך להיות מאוד מסודר, הכסף צריך להכנס לבנק והחיים מדודים,

עד שהגיע ילד המדבר והפך את הקערה על פיה וכמו בחוקים העתיקים בעולם, כל הקלפים נטרפו והדילמות עפות לי מכל הכיוונים.

אני שונאת לכתוב כאן ולו בגלל האנונימיות הכי לא אנונימית שיש, כל מני יצורי לילה רוחשים שמערבבים מילים הנכתבות בכאב או אושר אמיתיים, מחוץ להקשרם, ומשלחים אותם חזרה לחלל, עושים בהם אונס ופרשנות מגמתית זדונית, שלא להם נכתבו כלל. אחרי זה לוחצים להם ידיים או בזים להם בחדרי מדרגות וממשיכים להעמיד פנים שלא נקראנו כאן על המצע השחור הזה.

מצד שלישי הנה אני כאן, מתמסת לשחור, באחד מצמתי החיים הכי לא שחורה שהובאה לפתחי, כי העתיד בהיר, חמים ומזין ופעם ראשונה בחיים אני אגור עם אהבה אמיתית, תחת קורת גג אחת.

בין הצמתים מגיע השלב בו לומדים על הצד האפל והיכן הוא מסתתר, וממתינים בעיניים כלות וגרון יבש לשמוע את המילים היקרות- אז מה, זה מגניב, כדי שאפשר יהיה לנשום אחר כך שוב,
וילד המדבר שיחק אותה נוכח העבר השחרחר של איזיס הלא שחרחרה.

אני לא מצטערת שארבעה חודשים ניסה לאלף אותי איש עלום בחסותו של כיסוי עיניים
אני לא מצטערת שכמה שבועות מחיי הוקדשו ל 12 צעדים ו 100 אחורה עם אדם ללא פנים
אני לא מצטערת על 9 חודשים של רומן בו נולדתי לאהוב את עצמי בראש ובראשונה
והכי לא מצטערת לא להצטער ולא להביט אחורה בבושה.

הכלוב הזה, הפלטפורמה הנשגבת לחשיפת עולמות פנימיים ונטיות בדסמיות מכל השכבות, הוא השד בהתגלמותו.
צריך אותו, כי כאן יש לו שם ופנים
צריך אותו כדי לתעב אותו ולא את עצמך
צריך אותו כדי לתת ביטוי למילים וחברויות שלא היו מתרחשים אחרת
אבל בעיקר צריך אותו
כדי לא להיות נאמן לו ותלוי בו כלל
אחרי הכל, אנחנו מסתובבים עם כמות הברזלים שאנחנו מחליטים עליה.

אי אפשר באמת לשחרר שד
אבל אפשר לשים אותו בקיבינימט.

שכבנו על המיטה, הוא מכוסה בכוויות טריות אחרי שניסה לתקן את דוד השמש של ההורים שלו וחטף מקלחת רותחת, אני קודחת מחום שפיתחתי בדיוק ביום בו הוא נכווה בדיוק בזמן לחופשה המהוללת שתכננו חודשים, בטבריה, מלון קטן ועלום.

טיפלנו אחד בשניה בקושי. כשלא השתעלתי אז מרחתי אותו באלוורה, כשהוא לא קיטר הוא הכין לנו משהן לאכול וחיבק אותי ואת החום.

הצלחתי ללבוש את הסט הסקסי שקניתי לחופשה, הוא שכח שכואב לו, אני הדחקתי שמציק לי בכל הגוף
עשינו סקס אוהב ופראי יחד, כמו כל פעם, מרגש מחדש.
הצטלמנו במיטה,
צילמתי אותו מכין ארוחה של אחר כך
זה לא שהוא ידע להכין יותר טוב, אבל זו היתה הדרך שלו להעניק
בימים הספורים שהיו לנו בחודש יחד, היה שווה לנצור כל מחווה.

חיוך רחב מלא שיניים לבנות, קרחת מכוסה בכתמים וזיק של שובבות בעיניים
הבן זוג הכי מטריף וכיפי שאי פעם היה לי

אני מקווה שאתה מאושר
כי אני חושבת לפעמים שאני כן.

יוצאים לדרך, שלושה באחריותי, כולל אני על עצמי,
נוסעים צפונה, אבל מחליטים שאם אנחנו כבר בתל אביב אז נקפןץ לרגע הביתה, לקחת כמה דברים ובאפי.
הלילה מקסים, משתעשעים במילים, הרכב מלא בצחוקים קלילים, מחשבת בראש את הרגע בו נשב מול הספה עם כוס יין וסיגריה ונגמור עם השבוע הזה.
הרכב ממשיך לנסוע, העיניים על הכביש המתעתע, קול פח נמעך ומכה אדירה על המראה מקפיץ אותי אבל אני לא רואה כלום, חוץ מרכב ג'יפ ענק שמשום מה צמוד לפח בו אני נוהגת ולא נראה שהוא זוכר את הדרך.

הילד מאחור לא צורח אפילו ואמא שלו לידי ממלמלת איזה משהו ומעודדת אותי לחזור לנתיב ולא לאבד שליטה

מדברים על שברירי שניות בהם הבלתי צפוי קורה
ברדיו מאחלים לנו ימי חלום אם נמשיך לנסוע בזהירות
עיניים על הכביש
שיר בלב

ואז
זה כמעט לא קורה
כמעט מתהפך
והילד מאחור אפילו לא צורח
לא בוכה
רק שואל המון שאלות

על הכמעטים האלה, לא מדברים, איש לא סופר במשטרה אין אף לובש כחול שמתרגש
כשאני דומעת מול הקצינה היא מעודדת אותי להתחזק
תודה
זה לא עוזר



----------------------------------------------------

אני לא מאמינה בכמעטים, כי אין דבר כזה כמעט
יש מי שהכמעט שלו הוא כל תוחלת חייו
אז הוא כמעט חי עד גיל 34
וכמעט השלמתי את המבחן
כמעט
זה כל מה שמקבלים בחלק מהפעמים
ואף אחד לא מתייחס אליו כאל שלם.

ברוך שפטרנו
זה הדבר היחיד שיוצא לי לחשוב עליו כשהשנה הזאת נגמרת

מה לא היה בשנה הזאת- שלווה, העיקר
והיה מה שיש בעצם בכל שנה
בעיקר
ההכרה בעובדה, שאני בת 32 וב"אמצע" כל השאיפות והמאוויים בחיים
בעיקר
אם אני באמת BDSMית

האנשים שליוו אותי השנה
האנשים שכבר לא ילוו אותי כלל
האנשים שהכרתי השנה
וההישגים המטורפים בעבודה

כל אלה

צריכים מדליה
או בעיטה
תלוי את מי שואלים

אז כמו שאר חברי, אני לא אהיה שונה, והגיע הזמן לקרדיטים:

בראש ובראשונה אבא ואמא....


חחח

רגע

אולי לא כדאי ממש כאן.

אבא ואמא- זה יהיה בבלוג עם השם...

שיזהו במידת הצורך

היתה להם שנה לא קלה, נראה שהם עומדים לפרק את העסק, אבל יצאו מהצד השני, עדיין יחד, עדיין לא המודל שלי, אבל שיהיו מאושרים.

ALEX- היפה, מעוררת ההשארה שלי. סוף סוף היתה לנו שנה באמת להיכנס להילוך, להכיר אחת את השניה טוב יותר, להינות אחת מהשניה ובעיקר, להשיג יחד ובנפרד איזה כמה מטרות, ואת החשובה המשותפת שלא נזכיר כעת כדי לא להרוס...

אני מודה שכשרק הכרתי אותך
חכמת החיים והבטחון העצמי שאת משדרת כל הזמן, גרמו לי לרצות להיות בחסותך בין היתר וליפול על הצד הטוב שבך. היום, שנתיים אחרי (היית מאמינה) ובעיקר אחרי השנה הזאת, שהיה בה נתק ארוך ועצוב, אני לא מרגישה בחסותך, אלא הפריה הדדית, ואתגר.
מאחלת לך למצוא את השלווה, לדבוק באהבה, וגם אם אני מקשה עליך בשאלות של פסח, להמשיך לבדוק את האפשרויות.
גם אם אני לא שם ולא משתתפת בכל החוויות, אני אוהבת אותך ואמשיך לאהוב.
נ.ב.- הגיע הזמן להתחיל לדבר על משמורת שישי שבת, נמאס לי לבלות איתך כל סוף שבוע שני!

ליברטין- אין שילוב מוצלח משניכם, אתם כל כך טובים ביחד. בהשוואה לפעם הראשונה שפגשתי אותך, אני מודה כל יום שאפשר לבטל התרשמות ראשונה, באין סוף הזדמנויות שבהם אתה מראה כל פעם מחדש איזה גבר מרשים אתה.
תודה על השנה הזאת, התמיכה, הקריצה, החיבוק, הצחוקים- היו לשלושתינו כמה פסטיבלים מטורפים מאלה.
אחד החברים הכי טובים שאי פעם היו ויהיו לי. אוהבת אותך.
תודה שעזרת לי למצוא עוד כמה צדדים בי שלא רציתי להוציא ותודה על שאתה כל כך ...

אלקטרו זזזזזזייייייייייייייי 😄 עבורי אתה ההפתעה של השנה. יש בך אכויות בלתי מבוטלות של יוזמה והמצאה שמן הסתם רק יסללו לך כל דרך שרק תרצה. תודה על שיחות ארוכות וניתוחים מפרכים, זה גרם לי להתפתח ובעיקר לצרוח 😄
סיימת את 2008 עם הכיסים מלאים, אהבה ופינה, עכשיו איש טוב, תהפוך אותם לבגדים

אוליב- המוכשר, שמביא אותי לדמעות מרוב צחוק, לתסכול מכל כך הרבה שאלות פתוחות, על כל השירים וההופעות, הידע המטורף שיש לך בכל מה שאינו מאוד חשוב ומשום מה גם מאוד חשוב לי ( שירי פתיח לסדרות נשכחות, מיני טרוויה... אתה אלוף!) תודה על שנה היתולית במיוחד. ומי יודע מה יקרה בשנה הבאה

__________________________


האהבה הנשכחת, ששרפה לי את הנשמה.
הצלחתי לקחת דבר אחד- להיוולד מחדש זו פרווילגיה שמגיעה לכל אחד, ורק לאלה שבאמת מוכנים לשינוי. אהבה אמיתית, עוד בדרך.

החברות הפרטיות שלי שהרחיבו וירחיבו משפחה
אנשים חדשים שהכרתי

אולי 2008 היתה בעצם כמו כל שנה שיש בה 12 חודשים של מחזורים בלתי סדירים, וטריליוני שניות לא מנוצלות שבהנד עפעף נמחקות לתמיד.

אולי 2009, תהיה זו שתביא את הבשורה האמיתית

ME לעצמי. ולו. לנו. יחד.

** כשכל זה ייגמר, אנחנו נהיה שיכורים, צורחים שירים ממוחזרים ומאושרים עד השמים.
CANT WAIT

תשכב בשקט במיטה, על הגב, אתה לא יכול לראות, ולא יכול לגעת.

יש הרבה דרכים לגעת בלי לחוש באצבעות.

המנוחה שעל הכר, פולסים של דופק על הכרית, נחנק בכל נשימה ומוציא לי את המיץ.

אנחנו מכירים כל כך טוב, והריח שלך חדש לי בכל זאת. אני לא אוהבת אותך כמו שאני צריכה את ההתמסרות.

פעם אלה היו תלתלים שחורים שהתחלפו בפסים כסופים של כאב והשפלה.

לא כל נסיכה היא רעה בתחפושת, לא כל פושטת עור היא מלכודת.

תנשום עמוק.

ההרפתקאה מסתיימת.


או אולי, נשאיר את סימני הגוף על דלת הכניסה, מלחים מופרשים בזיעה, הצבע המתקלף קולט אליו את הכובד שבנסיגה.

לא יכולה להתפוצץ עכשיו

כמו שאתה לעולם לא תצליח כנראה לחדור

אבל אוהבת אותך.

בכל זאת.

היה לי ויכוח שנה שעברה עם האקס שלי לגבי משמעות לימוד SSC לאנשים.

היום יש SSC, צריך לכבד אותם, אבל חסר "מוקד" לסוטה המתחיל שיוכל לשאול שאלות מצויינות כמו: האם לפרק את הסאבית שלי על הרצפה עם מערוך ולשים עליה שטיח יכול לגרום להפרה של SSC?

נראה כמו רעיון כזה שצריך

פאק א- דאק

זה בעיניי כמו לשאול- אם יש לך גאג על הפה ואת מביעה "לא", האם אני חייב לשמוע?

כן, ברור לי שביחסי השליטה, הכל כך אפורים (לא מטבעם אלא מאופיים), הנמצאים בשטח האפור, מה שיכאיב לאחת ייארגזם את האחרת, אבל הבעיה היא לא שאין את מי לשאול
אלא שלא כל דבר צריך לשאול

ויש דברים שאם לא למדנו כשהיינו בני 3, רק הכלא ילמד וגם זה בספק.


כאילו מה?

תסכמו מה עושים- תבדוק\ י מדי פעם שההוא היא נושמים למטה, תלמדו את התגובות, תתייחסו מעבר למה שהייתם רוצים שייתייחסו אליכם.

אבל

זה רק ההתחלה של העצם החסרה.

כי אם SSC הוא הדוגמא הקיצונית, הרי שגם בווניליה לאנד, הגברים דיי טאפשים

גבר פוגש בחורה, גבר מחזר אחרי בחורה, גבר ובחורה מגיעים אליו הביתה, גבר שיכור, בחורה שיכורה מהאדים שיוצאים ממנו, גבר ובחורה עושים סקס ובבוקר נעלמים.

כאילו מה?

תרימו טלפון- תשמעו שהכל בסדר ותחזרו לשגרה


מתסכל ביותר

אנשים לא יודעים איך להתנהג...

וכך הולך ומתמעט המספר של אלה שהייתי רוצה לשים את גופי בכפם.

על כל המשתמע.