|
|
|
לאן את חושבת שאת הולכת עם המתנדנדים האלה.
החלונות בבית פתוחים לרווחה, מאהב קטן ומצוייד מחייך מפינה אפלה של החדר
מתלבשת בבגדים מוזרים, נוצתיים, פרוותיים, ניחוח של קרנבל כבד וכתמים מכובסים שלא יורדים
תלחשי לו בשקט "שמאגאזאג" הוא ייצא במחול מטורף.
אבל את שתשמשי בה יותר מדי
שלא יתעלף
שלא יבער
שלא ייגמר
ויברח מכופתר.
איש הצורות הבסיסיות לא עוצר בדרך לרכבו.
מותיר אחריו שובל ריחני של מיצים ואדים מתכלים ממה שרק ניתן לתאר כחגיגת שחרור הפקק.
כל אישה מכירה את הפקק שיוצרים ההורמונים והבדידות, מתוגבר באלפי שעות מכון כושר ונשימות מודרכות משיעורי יוגה, מתגלגלים ומצטופפים למה שרק ניתן לתאר כפקק סמוי לוחץ לאין שיעור בשיפולי הבטן, מאיים לקרוע את האגן.
אף צעצוע אינו חסין
אני יודעת- ראיתי אותם מתפרקים. והם היו טובים. מהטובים שבמדף. כולם. אחד אחד, כשלו נוכח הפקק.
הוא שוכב על הבטן, עירום ונפלא.
לעין הבוגרת, הורידים שבגופו מאיימים להתפקע, הישבן מורם רק קצת לאפשר לקדמתו להתערסל במזרן.
הפקק מוביל אותי הישר לשם, מניחה את העור החם כנגדו, מהביל מאמבטיה מרגיעה, לוכדת את הקטעים הנבחרים ממנו הישר לזכרון החווייתי.
שרירים מסותתים, דרך האף
עיניים מנומנמות, דרך השפתיים
עצמות אגן חזקות, דרך שלי
רגליים ארוכות נהדרות, דרך החריץ הפרטי
איבר למאותגרי אורך ועובי, לא נכנס בפריים אחד... למתקשים.
הוא רוצה להיות פאסיבי, אני מונעת פקק כאמור, משחררת את היום הנורא במשרד, שעתיים שינה בלילה, כאב ראש הולך ומצטופף, שבוע ארוך בלי אלכס וחיוכיה, מתפשטת וקוראת תיגר.
זה יפה לראות איך גם הצורות הבסיסיות, במצע הנכון, עורכות ועידת פסגה כאשר דוחפים להן לשון ושדיים הישר לשפיץ של המשולש.
ברור כבר לגמרי שהבסיס לא יחזיק ללא המחומש והמשושה.
בצעצועים אני ספץ עוד מילדות, והרובוטריק המגרה הזה הוא מהמשחקים הקלים ביותר לתפעול, הנה גניחה קלה ונשימות קצובות, שובל סמיך וחם נוזל על בטנו, מסמן את הדרך לאצבעותיו הארוכות אף הן, משחררות לדרור את הפאסיביות, והצורות הבסיסיות נעלמות.
במומחיות מהפנטת, הוא סופג משלי לפיו, והחגיגה מתחילה.
את הפקק הוא ישחרר ברכיבה מפוארת המעירה את השכונה ויושביה.
אחר כך ימהר לחזור ללחום בכוחות החושך, מצחצח עלי את סמנו, עשיר וטעים, שרק יעשה בריאות.
אישה משוחררת פקק
היא מה שרק ניתן לתאר
אישה זוהרת.
לפחות ל24 שעות 😄
העיר הזאת לא נותנת לנוח ולישון בשקט. שתיים וחצי בלילה ואפילו שבחוץ חושך ורוח נעימה של סתיו, הרחוב רוחש ומערבל , מגניב חרדה דקה פנימה בפולסים צורמים ומנסרים.
מדי פעם צופר איזה רכב עצבני, לא ברור בדיוק על מה, השכן מעשן כמו קטר כאילו לתוך הדירה שלי בכוונה, כשבסך הכל הוא יושב במרפסת קטנה לידי, זוגות של מנסרי לילה צורחים אחד על השני ממרחק, עוד איזה כלב מתעורר, אופנוע מפליץ רעשי תותחים מהמנוע ומפעיל את כל האזעקות ברחוב.
שלווה זה לא כאן
בטח לא גן עדן
יש מצב שקצת גיהנום
"כי מה זה גיהנום אם לא העדר מוחלט של תקווה"
אז לא אסחף, יש עוד קצת תקווה
בגלל שאני חזקה בפנטזיות,תכונתי הבולטת, להתהלך כמו זומבי חייכני בין אנשים, מטושטשת לחלוטין מבפנים על איזה "סרט" שבישלתי...
my happy plce הן הפנטזיות הקטנות על אי קטן ביוון, הפעם האחרונה שחיבק אותי איש גדול נפש אמיתי, פרדס נשכח בהוד השרון על פינת העץ עם העצה, שעות של משחקים דמיוניים.
צרכנית כבדה של חום.
איש הצורות הבסיסיות מתקשר אלי מאמצע נסיעה ארוכה מאן שהוא לשום מקום חזרה למרכז, מכביד לי על הנשמה בשיחות על הצרכים הבסיסיים בחיים
אם זה משולש זה אוכל, אם זה עיגול זה נעים ואם זה מרובע זה בטוח. או בקיצור, חומוסצ'יפסלטשניצל הם טעם החיים, אלכוהול זה מיותר, סקס ובית ענק במושב פלצני.
מה לעשות שאני טיפוס של כל המצולעים.
אני לא חושבת שהוא יידע מה לעשות עם מתומן או חלילה משולש חד זוית.
פעם היא אמרה ולא ממש הבנתי מה היא רוצה
"מי את"
בסוף את תביני מי את ומי הוא זה שיהיה טוב לך
לא מזמן, קצת לפני ראש השנה החלטתי שאין נקודת זמן בה אוסף התכונות והדברים שעלי אהובים יצרו פתאום אישיות שנקראת אני.
כל החיים זה ייקח וקצת עודף- אני מקווה שיש קופות צדקה בשערי שמים.
בינתיים יהיו כנראה ימים בהם אהיה קצת יותר אליפסה, גובלת במחומש מתרסקת על כוכב ונחה בחרוט- אבל כבר הגענו לגלילים וזה נראה לי אמור להיות רק בפרק הבא.
נעים לי לחשוב, שאחרי שיצאתי מהכלוב בסערה, ניתקתי מחשבות וקשרים תרתי משמע, עשיתי פרסה וחזרתי לכאן לעשות לי שמח.
ניסיתי לכתוב בכל מקום אחר וזה יצא חצי נכון
התגעגעתי למילים של אלכס, האיוושה הדקה של הליברטין והגאולוגיה של אלקטרו.
ובסוף כמו בסוף
יש תמיד את שרשורי החבלים, מכל הסוגים, שמשמחים את הלב ונעימים על הגוף
אם זה לא נעים
זה כנראה הכי חורק בחריץ שאפשר
וגם זה סבבה.
במרכז החדר היא יושבת ואת ראשה מכסה כיסוי שחור שקוף ואוורירי, זע לעיתים מנשימותיה. גופה יוצר משולש, רגליה משוכלות "מזרחית, רועדת וקודחת. הוא יושב מהעבר השני וצופה בה
שום דבר לא מגביל אותה, לא חבל, לא אזיקים
היא סופרת לעצמה את השניות בהן הותיר אותה לבד, עד שיחזור, בינתיים היא צריכה לחשוב על הבגדים שהיא לובשת, ומה שמתרחש תחתם.
זה לא פשוט להקשיב לנשימות של עצמך, לתהות מה קורה סביבך, שעה שהאיברים מגיבים אחרת.
מתוחים
דרוכים
מערבבים את הנוזלים ושולחים בהם זרמים, המשפיעים כמו ניסוי פנטסטי במעבדה שכוחת אל כשכל הפרמטרים אומרים שמהמרכיבים יפציע X כשלמעשה תחתוניה מוכתמים מזה דקות ארוכות ולא נשמעים למעשי הטבע.
ידה הרועדת מלטפת וריד נסתר על צוואה ורעש מוזר המגיע מקצה לא נראה של החדר מאלץ אותה להשיב את אותה למקום.
היא מתנשפת, מייחלת שייקח אותה כבר
יעצור את ההמתנה המקפיאה
הוא לוחש כדי להמם אותה ספרות בלטינית, לאחור
שפתיה רועדות וקולה הבוגדני חוזר על ששמעה אף שמעולם לא דיברה לטינית
איפה שהוא באמצע הספירה, כבר ברור לה שהוא עומד מעליה, שולחת את ידיה כדי לעמוד מולו, מקבלת אותו לא ברצון סופרת איתו לאחור כשבכול ספרה נעתקת נשימתה.
הדם זורם מהר, שריריה רפויים לחלוטין, רק מיתריה עוד חורקים
חשה בהבל פיו על עורפה, כמו משק צעיף חמים משייף את עורה, עיניה נעצמות, שפתיה פשוקות לקבל את נשיקתו ואת שיניו
חשה באצבעו מתגנבת לערוותה, היא בובה בידיו, גונחת באין קול, מהופנטת לחלוטין הוא נועץ בה וליבו נעצר
הלילה הטרף
לקח גם אותו.
היום יום מתנהל בדרך כלל על קו ישר גמיש, שעות טובות יותר, שעות קשות יותר, נפילת מתח,
קוצר נשימה קל
כן
גם אני לרגע התבלבלתי בין השגרה להרפתקאות במיטה
לקווים הקטנים השבורים אני מייחלת מדי פעם. לא בקטע מזוכיסטי, רק כדי להפסיק את הכאב שבמונוטוניות.
אחד, כזה, מהעבר הלא רחוק, שבר לי שגרה לפני יומיים בערך בדיוק לקראת השנה החדשה.
משחקי מיטה, זיוני מח לא מעניינים, אדי אלכוהול שובבים, חושך, עשן, מוזיקה רועשת שמקפיצה את העצבים.
כיסוי עיניים מצעיף אוהדי כדורגל, מפתיע כמה הבד הזה חם, לא על הפנים שלי, על הפנים שלו,
catch and release
באותה השניה בדיוק, הבנתי איפה אני צריכה להיות
וחזרתי.
