סיימתי שיחת טלפון איתך, החזרת לי את האוויר אחרי שצללתי 100 מטר בים ולא עשיתי דיקומפרסינג ונגמר לי האוויר, אין לי אוויר, לא שיחררתי נכון את הלחץ, מגעגעת מבכי. כן, לא ידעתי שאני יכולה לגעגע מבכי, זה בדיוק מה שעשיתי געגעתי מבכי. הסתובבתי בדירה שלנו, מגעגעת מבכי. אלוהים אני בכלל לא רוצה לכתוב את הפוסט הזה, לא רוצה להזכר ביום הזה, היום לפני שאני עוברת לגור בלעדיך. זה סוכם? לא, מה פתאום. שום דבר לא סוכם. לא דיברנו על זה לא אמרנו אף מילה. אולי בגלל זה זה מרגיש כאילו רק שלי. ושזה בכלל של עוד מישהו. שלך. כל היום אני קורעת דפים ממחברת מנסה לכתוב לך מכתב רגע לפני שאני עולה למרכז לחג הפאקינג פסח, בלעדיך. נסיעה למרכז בלעדיך. מה לעזאזל קורה כאן.
מגעגעת.
חברה אהובה שלי שקוראת אותי משום מה כמו ספר פתוח לילדים בכיתה א', עד כדי כך אני ברורה לה ונהירה לה, כשאני בעצמי לא מבינה מה קורה לגוף שלי לנשימה שלי, לסדינים הלבנים שאנחנו ישנים עליהם יחד. הכריות שלנו אחת ליד שניה, אני רוצה לישון עליהן איתך.
5 לילות עכשיו, לפני החמישה לילות שאני אשן עליהן לבד.
כל הפאקינג לפני הזה.
זו הסיבה
שאנשים בסטרס ובהיסטריה מוחלטת כביכול או משום סיבה מיוחדת נראית לעין לא כותבים כשהם בסטרס ובהיסטריה כביכול משום סיבה שנראית לעין כי ככה זה נראה.
לא נראה יפה.
לא מחזה נעים.
אם אתה היית נכנס לסלון ורואה אותי מחזיקה את הטלפון ביד אחת ובוכה לה בטלפון כאילו אנחנו פרדים לתמיד לפחות.
או קיי
אני חושבת שאני נרגעת........................
כי זה אבסורד.
אנחנו לא נפרדים
לא קרה שום דבר
אני נוסעת לחג להורים...
לפני 14 שנים. 25 במרץ 2010 בשעה 14:48