פה אני הכי בטוחה. בחדר שלי, מבולגן, בגדים וניירות וספרים מונחים על הרצפה, על המטה, על הפוך. מכתבים ישנים מפוזרים על השולחן, דברים שהתחלתי לקרוא או התחלתי להתעסק איתם והפסקתי. מחט עם חוט סגול נעוצה בתיק ישן שלי במקום שבו פתאום הפסקתי לרקום עליו, וכל הקונסטרוקציה על הרצפה.
ואני עם שיער פזור ופרוע, שיער בלונדיני בכל מקום (לפני כולה שנתיים היה לי שיער ממש קצר, ועד עכשיו כשאני מסתכלת במראה אני לא באמת מאמינה שהשיער שלי ארוך). סווטשרט פליז חמים גדול שגנבתי מחבר שלי, מכנסי טרנינג-פיג'מה בצבע ורוד מחריד, נעלי בית עם לבבות שחבר שלי קנה לי עוד בתקופה הקשה ההיא כשהוא היה באמריקה לשלושה חודשים.
וכשאני מסתכלת במראה, ואני רואה את השיער הבלונדיני המפוזר והבלאגן, אני יכולה לנשום. אני רגועה. אני יכולה להיות הכי עצמי בעולם.
אז אבא שלי אומר לי לסדר את החדר.
וכשאני מתלבשת כמו שאני אוהבת, אז כולם אומרים לי שאין לי בכלל טעם בבגדים.
(מה לעשות שאת בגדים שבאמת נשיים ובאמת מחמיאים לי, כמו שמלה נהדרת שמצאתי לפני כמה ימים, אין לי לאן ללבוש, ובגדים שאפשר ללבוש למקומות, פשוט לא נראים עלי טוב. נשאר לי או להחביא את עצמי או לבלוט, ואני מעדיפה להחביא).
ולסדר את השיער ככה, או אחרת.
ולשים יותר איפור.
וזה שאמא שלי שמרנית וחושבת שטי-שירט זה מחשוף עמוק, לא אומר שאני צריכה באמת להקשיב לה, ואני באמת מוכרחה לשים מחשופים יותר עמוקים, כי יש לי מחשוף כזה יפה.
אז אני יכולה להעמיד פנים. לפעמים אני אפילו אוהבת להעמיד פנים, ולהרגיש יפה. אבל בדרך כלל ההעמדות פנים האלה סתם עולות לי בעצבים ובדיאטות מעצבנות ובהתקפי קלסטרופוביה בחנויות בגדים שבהן אין שום דבר שנראה עלי טוב.
ורק פה, עם הסווטשרט ונעלי הבית והמכנסיים הורודות והבלאגן, אני באמת אני, ואני באמת יכולה לקבל את עצמי. לשנוא, לאהוב. אבל לקבל. זו אני, עם הקצת בטן, והרגליים הנוראיות. זו אני, בלי איפור, עם העיניים הכחולות/ירוקות/אפורות, והשפתיים בצורה שהן, והאף, והנמשים.
לפני 15 שנים. 16 באפריל 2009 בשעה 17:36
