|
|
|
יחסית לעובדה שאני מתחברת פעם ביובל לדקה או דקותיים, והפוסט האחרון שלי היה לפני לא מעט זמן, יש לי כמה וכמה צפיות ביום באופן קבוע, יום יום. אין תגובות, אין כלום, רק הרבה מאוד צפיות. ואני יכולה להבטיח שהן לא שלי.
תעלומה בלתי מוסברת.
בהתחלה, כשהגעתי לפה, הייתה לי את כל החבילה - מינוס השליטה. הייתי בקשר רציני עם בחור שאהבתי ואהב אותי, אבל השליטה הייתה ממנו והלאה, וככל שעבר הזמן זה נעשה יותר ויותר גדול מבחינתי עד שבסופו של דבר נפרדנו, לא בגלל זה אבל זה תרם מאוד לשחיקה הכללית של הקשר.
ואז, חיפשתי כל כך את השליטה, שהחשיבות של שאר החבילה הצטמצם. אמנם לא נפגשתי, או אפילו המשכתי לדבר, עם אף בחור פה שלא היה נראה לי פחות או יותר אינטילגנטי, ומאוד היה אכפת לי מאופי - אבל הרי כשקריטריון החיפוש הראשון הוא על פי הסקס, "שאר החבילה" היא בגדר הפתעה... והמקום הזה גרם לי להרגיש כל כך טוב עם עצמי לפעמים, אבל רוב הזמן גרם לי לרצות להקיא מעצמי.
ועכשיו מצאתי את כל החבילה. בדמות של ידיד טוב שהיה כבר הרבה זמן, עד שהתפתח ביננו קשר. אנחנו כבר יותר מחודש ביחד, ובהתחלה לרגע לא העזתי לדמיין שהוא יהיה שולט - הנחתי שבכך שאני יוצאת עם מישהו מה"עולם האמיתי" אני מוותרת על התשוקות האלה, שמבחינתי קשורות חזק לאתר החשוך הזה. אבל טעיתי. ומעבר לכל האיכויות שלו, שמבחינתי היה שווה להתפשר על הרצון להישלט עבורן - מעבר לכל זה הוא גם שולט. בהתחלה חשבתי שהוא סתם עושה את זה בגלל שהוא קלט את הרמיזות ה(מאוד לא) דקות שלי, אבל אז ישבנו ודיברנו על זה וגיליתי שהוא באמת אוהב את כל זה. אולי לא בקיצוניות שלי, אבל התמצית, הבסיס, המשיכה לזה שם.
ואני פשוט מרגישה כאילו מצאתי את האוצר האבוד שחיפשתי כל כך הרבה זמן.
מסתבר שאני פה כבר שנה.
האמת היא שזה מרגיש כאילו אני פה כבר שנים.
כשנפרדתי מחבר שלי, לא תיארתי לעצמי כמה פעמים המשפט הזה יחזור על עצמו בריפיט. אותו סרט כל פעם מחדש. בהתחלה זה לא ממש הזיז לי. קצת חוסר נעימות, לא יותר מזה. טוב נו, אז לא יילך, הלאה לקרבן הבא שלי.
הפעם אבל, כשהוא אמר שזה לא יילך, למרות שזה היה ברור מאליו כבר - התאכזבתי. קיוויתי נורא שאיתו זה כן יילך.
אז סתם. חבל. אני מרגישה כאילו פספסתי פה מישהו מעניין.
לפעמים אני הכי אמיצה בעולם, גאה בעצמי ממה שאני מסוגלת.
אבל רוב הפעמים אני לא. רוב הזמן, אני קטנה ואני פחדנית. לא יודעת איך להכיל, לא יודעת איך להיפתח, לא יודעת איך להגיד מה שאני חושבת, ולא בטוחה שאני רוצה. אז בדרך כלל אני פשוט בורחת, נעלמת.
כל כך קל להיעלם פה בכל המרחב האינטרנטי העצום הזה. חוסמים במסנג'ר, מסננים הודעות. במי שבכל זאת מנסה לחדור את שריון האטימות שלי אני בדרך כלל מזלזלת וחושבת עליו כמציק, לא מבין סימנים, דוחף את עצמו למקומות בהם ברור שהוא לא רצוי.
אבל אני זו שלא בסדר פה.
אז לקראת עשרת הימים הנוראיים, אנצל את הבמה הזאת להתנצלות כנה ואמיתית כלפיי כל מי שהתחלתי להיפתח אליו, נבהלתי מעצמי ונעלמתי.
אבל יותר מזה, אני רוצה להודות למי שבכל זאת הצליח לשבור את הקליפה, ולהוציא ממני דברים שלא שיערתי שקיימים בי. תודה.
חג שמח לכולם ושנה טובה :)
הכלוב הזה זה המקום הכי בודד בעולם.
