לפעמים אני הכי אמיצה בעולם, גאה בעצמי ממה שאני מסוגלת.
אבל רוב הפעמים אני לא. רוב הזמן, אני קטנה ואני פחדנית. לא יודעת איך להכיל, לא יודעת איך להיפתח, לא יודעת איך להגיד מה שאני חושבת, ולא בטוחה שאני רוצה. אז בדרך כלל אני פשוט בורחת, נעלמת.
כל כך קל להיעלם פה בכל המרחב האינטרנטי העצום הזה. חוסמים במסנג'ר, מסננים הודעות. במי שבכל זאת מנסה לחדור את שריון האטימות שלי אני בדרך כלל מזלזלת וחושבת עליו כמציק, לא מבין סימנים, דוחף את עצמו למקומות בהם ברור שהוא לא רצוי.
אבל אני זו שלא בסדר פה.
אז לקראת עשרת הימים הנוראיים, אנצל את הבמה הזאת להתנצלות כנה ואמיתית כלפיי כל מי שהתחלתי להיפתח אליו, נבהלתי מעצמי ונעלמתי.
אבל יותר מזה, אני רוצה להודות למי שבכל זאת הצליח לשבור את הקליפה, ולהוציא ממני דברים שלא שיערתי שקיימים בי. תודה.
חג שמח לכולם ושנה טובה :)
לפני 16 שנים. יום שישי, 18 בספטמבר 2009 בשעה 12:16