הממלכה הכתומה

הייתי אתמול במועדון ללא בן זוגי האהוב לראשונה מאז אנחנו יחד. האיש היקר שלי חולה, ונשאר בבית לסשן של מדיקל פטיש הכולל רעידות, הזעות קרות, כאבי ראש ושאר תופעות השפעת המצויה.

הוא התעקש שאצא לבלות בלעדיו ואספר לו חוויות.
קיווה שלפחות יהיה סיפורים מעניינים שיקלו עליו את האיכס...

אבל גם בגלל שהיה ערב משעמם למדי וגם בגלל שהייתי עייפה מאוד ודי נרדמתי על איזו ספה בפינה - לא היה לי הרבה מה לספר חוץ מלמסור לו דרישת שלום והחלמה מהירה מאנשים שכבר הכיר וגם מכמה חברים טובים שטרם יצא לו להכיר.

המוסיקה הזכירה לי מוסיקת חתונות ובר מצוות קצת, והתחלתי להתעניין איפה חתן השמחה ולשאול מי הביא צ'ק ומי מתנה... כמעט ולא היו סשנים והיה קצת מוזר.

לא יודעת אם בגלל שהייתי עייפה במיוחד או בגלל האווירה הבר- מצוותית או בגלל שכנראה אני כבר בשלבי וניליות מתקדמים בעצמי - אפילו לא נהגתי כמנהגי הישן ולא ניסיתי ליזום שום סשן עם אביס פרט לסשן נימנומים על הספות, כשנשמות טובות עושות לנו נעימים בשיער.

שמחתי לפגוש אנשים שאני אוהבת ולא ראיתי המון זמן, אבל היה לי קשה קצת עמוק בפנים כשידעתי שהאיש שלי בבית מרגיש ממש רע, ולמזלי לא ידעתי עד כמה רע הוא מרגיש - כי אז הייתי מרגישה אשמה שאני נהנית בלעדיו וחוזרת אליו להכין לו תה חם ומרק.

רק היום כשראיתי עד כמה הוא סובל מהצמרמורות והזיעה הקרה וגלי החום ושאר התופעות המלבבות של השפעת הבנתי שהוא לא סתם עושה לי הצגות של גוסס אלא באמת חטף משהו איכסי במיוחד.

אז תודה לכל מי שמסר לו החלמה מהירה, אני באמת מקווה שעם כל כך הרבה איחולים מלבבות של אנשים טובים הוא באמת יחלים מהר יותר, ונוכל לבקר שוב יחד במועדון, כי פתאום להיות שם בלעדיו זה כבר לא אותו הדבר...